אתיופיה

אירה אומרת שלא יכול להיות שכל השירותים הבסיסיים יפעלו בו זמנית, כשיש וויפי הטלפון לא עובד ולהיפך, כשיש חשמל אין מים וכו', אבל אתמול לראשונה היה מצב שלא היה אף אחד (לא חשמל, לא מים, לא טלפון ולא מחשב).

בשבט האמר (כמו הרכב), צובעים את השיער ואת הגוף בצבע אדום נחושת, וכל החפצים שלהם באותם צבעים, כך שהשוק שלהם נראה כמו חלקת אדמה. הנשים נראות על הפנים (עם כל האדום הזה) אבל הגברים מתקשטים כמו בנות יענה, מלא פלסטיק, מחרוזות וצבעים.

התרוצצה שמועה שיש טקס חניכה לבגרות בשבט הקרוב. זה אירוע די נדיר שאי אפשר לדעת עליו מראש, וכשזה קורה כל התיירים ברדיוס קילומטרים מגיעים, כך שמצד אחד יושבים בני השבט, מצד שני עומדים עשרות תיירים עם מצלמות ובאמצע עומדות הבנות ורוקדות באקסטזה (הם שותים המון בירה מעשי ידיים ולכן רובם שיכורים). יש לטקס שני שלבים – אחד, הבנות מתחננות שיכו אותן בעזרת ענפים על הגב, יורד הרבה דם ויש להן צלקות אותן הן מפגינות בגאווה. מי שמצולקת יותר סימן שהיא מבוקשת יותר שכן הגברים לא מוכנים להכות סתם אחת, היא צריכה להיות שווה בעיניו וכמה שהמכה יותר חזקה כך הוא אוהב אותה יותר. החצי השני הוא קפיצת שוורים - הנער המתבגר (גיל 18 בערך), צריך לרוץ על הגב של כעשרים שוורים שעומדים בשורה, והוא צריך לעשות את זה מספר פעמים. כל הטקס לוקח יום שלם ולמרות שהיה מעניין, יש לי בעיה עם העובדה שכל התיירים (כולל אותי) עומדים ומצלמים (רוב הזמן צלמתי תיירים מצלמים מקומיים). יש תחושה של גן חיות, אבל מאחר ובילינו שם יום שלם, אחרי כמה שעות מתחילה אינטראקציה עם בני השבט (אפשר לדבר איתם בתיווך הנהגים) ופתאום לא היינו בגן חיות יותר.

סתם באמצע הדרך עברנו ליד נחל כמעט יבש ועצרנו להסתכל ברועי הפרות. שנת בצורת, הנחלים כמעט יבשים ולכן הרועים בעזרת דלעות מעבירים מים ממקומות שהפרות לא מגיעות אליהם, עבודה קשה (למרות הבצורת הפרות בכל אופן צריכות לשתות). לקחנו טרמפ את אחד הרועים (שידע קצת אמהרית) והתפתחה שיחה מעניינת (מאורדו לאמהרית לאנגלית לעברית וחזרה). הסתבר שהוא גר שעה הליכה מהכביש והחלטנו לקחת אותו הביתה. הבית שלו היא סככה ומחצלת וגרים שם עוד כ-20 איש ממשפחתו. בדיוק כשהגענו הם שחטו עז וכששמעו שאירה צמחונית הלכו לשדה הקרוב (2 דקות הליכה) וקטפו תירס. מסתבר שהילדים הולכים כל יום לבית ספר (מרחק שעה הליכה), ואילו אנחנו הוכרזנו כבני דודים.