כבר המון זמן שאנחנו מתכננים לנסוע להודו ללמד שם בבית ספר. איך שהוא זה לא קרה... ולפני חודשיים אמרנו יאללה נוסעים, ומצאנו מקום בכפר קטן קומארקוט במדינת אוטרקאנד בהודו.
Tel Aviv - on the way to India
November 15, 2024
כבר המון זמן שאנחנו מתכננים לנסוע להודו ללמד שם בבית ספר. איך שהוא זה לא קרה, אתם יודעים החיים, קורונה, אפריקה, מלחמה.... ולפני חודשיים אמרנו יאללה נוסעים. כל שנשאר לנו זה למצוא בית ספר שמעוניין בנו, זוג לבנים קשישים שלא מדברים הינדית או אף שפה מקומית אחרת. התעקשנו, הפעלנו קשרים, שיחות, שכנועים ומסתבר שזה לא פשוט להתנדב בהודו. אבל סוף טוב. מצאנו בית ספר בהקמה בהימליה במרכז של כמה כפרים פשוטים למדי Kumarkotשלא רק רוצה אותנו אלא אפילו מתלהב. אז... אנחנו נוסעים השבוע לקצה העולם ללמד דרדקים (שלא יודעים אנגלית) ודי מתרגשים. בצד המושך, הזוג שמנהל את בית הספר מדליק, בית הספר על קצה גבעה כשאין כלום חוץ מנוף 360, יש אינטרנט, ומלא אנתרופולוגיה, ובצד התמהה, אין לנו מושג מה נלמד שם, יוגה, נגרות, אנגלית, מתמטיקה, מחשבים..., לא יודעים איך לחיות במקום כה מבודד, ואפילו לא יודעים איך נראים השירותים בבית שנגור בו (ובהודו שירותים זה נושא) ואיך נשרוד חורף בהימליה כאשר כל החימום מבוסס חשמל שעובד 95% מהזמן כמאמר המקומיים. בקיצור תאחלו לנו בהצלחה ונדווח.
Kumarkot village, Uttarkashi district, Uttarakhand
November 24, 2024
הגענו להודו. אנחנו גרים בעמק נחמד בהימליה, מרחק כ- 5 שעות נהיגה מרישיקש ושעתיים נהיגה מהעיר הקרובה אוטראקאשי. בעמק שלנו (הוא כבר שלנו 
) יש 7 כפרים כשהקרוב ביותר נקרא קומרקוט. בכל כפר יש בין 500 ל- 1000 תושבים שגרים בבתי אבן (לבנים מצופים בבוץ על מצע אדמה מוקשחת, גג מאבנים שטוחות, הבית נמוך וכמעט ללא חלונות). הצבעים השולטים הם כחול, ירוק, טורקיז או בורדו. הגברים עובדים בחקלאות (אורז ודוחן) והנשים מטפלות בפרות, עיזים ובמשפחה (בממוצע 3-4 ילדים). על עבודת הנשים אכתוב בפוסט נפרד. חלק מהגברים עובדים בעיר, ובעונת העלייה לרגל הם משמשים כסבלים עבור עולי הרגל (יש באזור אתרים קדושים ועולים אליהם מכל רחבי הודו). מי שהצליח לנסוע לעבוד בחו"ל מפרנס חמולה שלמה ואפשר לראות שהבית של החמולה בנוי מבטון, בעל 2 קומות ומקושט כולו. מאחר ומעט מאד יודעים אנגלית, לנסוע לחו"ל זה אתגר לא קטן ורק מעטים מצליחים (יש ביקוש לטבחים הודים בגרמניה וניו זילנד). כעת עונת החתונות וכמעט כל ערב בכל כפר יש כאן חגיגות (ראו אחת התמונות למטה).
One man makes the difference - Kumarkot village
November 25, 2024
בית הספר שאנחנו מלמדים בו, הוא חלק מפרויקט ענק של איש אחד. נזיר בשם רמ-ג'י בן כ-50 (שנראה בן 30). בעברו הוא גר במערה במשך חמש שנים וכשהיא הוצפה (באחד ההצפות שהן די תדירות כאן) החליט לעזוב את המערה ולרדת לכפרים כדי לעזור להם ומאז כבר כעשרים שנים ידו בכל ויד כל בו.
לדוגמא הוא התקין מעל ל- 800 אסלות בבתים של התושבים (אסלה כוללת להביא מים לבית ולהכין בור ספיגה); תרם פרות לאלמנות (לפי הדת אסור להן להתחתן בשנית והן נשארות מטופלות עם ילדים וללא מקור פרנסה), פרה מספקת להן אוכל וגם ניתן למכור את החלב העודף; הוא הקים מטבח פתוח למעוטי יכולת, דואג לניתוחים לצעירים (כולל תורמים למימון הניתוח), שולח תלמידים ללימודים (תיכון איננו בחינם כאן) ועוד ועוד. מאחר ובתי הספר כאן ברמה מאד נמוכה אזי בין היתר הוא הקים את בית הספר כולל המבנה, המורים, הציוד והוא חולם להפוך אותו למרכז כולל מרפאה והכשרה במקצוע. (בית הספר בהקמה ועליו אכתוב בנפרד). הוא יסד עמותה Kashika כדי לתמוך בכל הפעילות.כדי לתמוך בכל הפעילות.
הברנש מדבר אנגלית ממש טובה (שזה נדיר כאן), והוא בעצמו מגייס את כל הכספים לפרוייקטים הללו (מקנדה, הולנד, גרמניה וכו'), מקים ומריץ אותם. כרגע כשאני כותב את הפוסט הוא בחוץ חורש ערוגות כדי לזרוע חרדל ופרחים. פשוט מדהים מה יכול לעשות אדם אחד. וזה גורם לי לחשוב על אנשי הדת שאני מכיר.
About the food - Kumarkot village
November 27, 2024
לפני שנדבר על לימודים הבה נדבר על אוכל - אנחנו גרים בבית פרטי כשבקומה הראשונה יש מטבח וחדר אוכל ובקומה השנייה אנחנו גרים (יש לנו חדר שינה וחדר יוגה - ממש פינוק). המטבח הוא למעשה מטבח פתוח וכל אחד יכול לבוא ולאכול. המטבח משמש גם את הנזיר והעוזר שלו, שגרים בבית הצמוד, ולכן המטבח הוא טבעוני (מותר מוצרי חלב). יש מטבח נוסף בבית הספר בו ניתן להכין הכל כולל בשר שעוד לא השתמשנו בו. המטבח מאובזר למדי אבל אין בו ולו מדף אחד כך שכל הכלים, המוצרים והתבלינים (ויש המון תבלינים) נמצאים על הרצפה או על השיש. זה היה נכון עד שאירה הגיעה והשבוע יותקנו כאן מדפים. מה אוכלים? המון ירקות מבושלים בכל מיני שילובים וקרפ הודי (דוסה), פירות יש רק אם הם נקטפו באיזור וכרגע אין כאלו. הם התפלצו כאשר חזרנו מהשוק עם קלמנטינות, תפוחים ובעיקר אפרסמונים (כי הם יקרים - ובכן יקר הודו - עדין בכל הקניה שעשינו היינו קונים בארץ סלסלת ענבים אחת). בחדר האוכל אין שולחן (לפחות לא היה עד שהגענו) ואין כיסאות (כנ"ל) אוכלים על הרצפה, גם אין צלחות - אוכלים ממגש נירוסטה גדול, וכמובן שאין סכינים ומזלגות (לפחות לא היו עד שהגענו), רק כפיות - אוכלים בידיים. הרבה מהאוכל מגודל כאן - דלעות (שזה מרכיב חשוב בכל ארוחה), דבש (יש לנו על הגג שתי כוורות), תבלינים למיניהם וחלק מהירקות. וכל השאר נקנה בשקים - תפוחי אדמה, אורז וכו'. אנחנו הוספנו למטבח פסטה (שהתקבל בקריאות פליאה ונדחה לאחר טעימה קצרה). בקיצור כדאי שתתחילו לרחם לפחות על חלקנו לא רק שיש לאכול ירקות בלבד הם חריפים פחד.
Shopping - Uttarkashi
November 29, 2024
הפרוייקט הראשון שלנו כאן הוא הקמת נגריה שהתלמידים יוכלו לנגר. מצאנו מקום בבית הספר, כעת אנחנו משפצים אותו (על זה בפוסט נפרד), ועכשיו צריך לקנות ציוד לנגריה (משורים, פטישים, מברגים וכו'). עשינו רשימה... נוסעים לעיר הגדולה שנמצאת רק 50 ק"מ מכאן אבל שעתיים נהיגה בדרכים עקלקלות.
בעיר הגדולה אין הום דיפו אבל יש מלא חנויות. חנות בדרך כלל צרה כך ששני אנשים לא יכולים לעבור בה בנוחות אבל יש לה פינות נסתרות. בעל הבית (שבדרך כלל מבין אנגלית), מפעיל 3-4 נערים שנשלחים להביא את האייטם הבא ברשימה. לדוגמא, אנחנו רוצים מברשת לניקוי שולחן עבודה, נשלח הנער עם הוראות מפורשות ומגיע חזרה עם מברשת לניקוי שירותים, מסבירים שאנחנו צריכים מברשת לניקוי שולחן, נשלח הנער חוזר עם מטאטא, מסבירים עוד פעם נשלח הנער חוזר עם מברשת, לא בגודל הנכון, נשלח הנער וחוזר עם מברשת נכונה, כעת צריך 2 כאלו, אוקי השני במחסן אחר וככה על כל פריט ברשימה. מה שמרשים שאם אתה בחנות הנכונה יש להם הכל אבל לך תסביר. לאחר שסיימת את הקניה מגיע זמן חשבון. בעל הבית מתיישב מאחורי הדלפק עם נייר ועט ומתחיל לרשום פריט פריט, לא ברור מהיכן נלקחים המחירים אבל לעיתים מרימים טלפון לא ברור למי ולאחר דין ודברים מוסיפים את מחיר הפריט לרשימה, תוך כדי חשבון מטפל בעל הבית בעוד כמה לקוחות שנכנסים וצריך לשלוח נער להביא את המוצר ואז התשלום (במזומן כמובן).
וזאת היתה רק חנות אחת. כדי להשלים את הרשימה כולה צריך לעבור בעשר חנויות שונות והשגנו 80% מהרשימה. אבל נגמר היום ויש עוד שעתיים נסיעה חזרה. את שאר הרשימה נזמין באמזון (שזה סיפור אחר לגמרי - כי אמזון לא מגיע לפינה הקסומה שלנו).
Adaptation - Kumarkot village
November 30, 2024
מעניין לבחון איך כל אחד מאיתנו מסתגל למקום החדש. אירה קודם כל מסגלת את הבית לצרכים שלנו - מדפים, שטיחים, שולחן וכיסאות, מזלגות, פירות וכו'. שלב הבא אירה לומדת בע"פ את כל השמות של האנשים, התלמידים והמקומות סביבנו. בנוסף היא לומדת איך מכינים את האוכל המקומי ומתחילה להכין דוסה, וצ'פטי... ואז היא פותחת דואלינגו ומתחילה ללמוד הינדית וזורקת בנון שלנטיות מילים בהינדית לתלמידים ולבסוף היא מתחילה ללמד את התלמידים יוגה (שזה כמו למכור קרח לאסקימוסים). אני לעומת זאת רץ לשירותים כל הלילה... כל אחד והדרכים שלו להתאקלם.
For the people by the people – Kumarkot village, Kashika school
December 1, 2024
המקום שאנחנו נמצאים בו מנוהל על ידי הנזיר, לו הוקדש פוסט נפרד ועל ידי הזוג סנדיה וסורג' עם בנם דרו בן ה-11 (ילד מחונן שגדל בחינוך ביתי, שהוא בהחלט חלק פעיל בהנהלת בית הספר). סנדי וסורג' שניהם מהנדסי מכונות (סנדי תואר שני וד"ר סורג' היה בין היתר פרופסור באוניברסיטה במומבאי), שניהם חיו 13 שנים בארה"ב עבדו בחברות גדולות, חזרו להודו ולפני כשנתיים החליטו לעלות להרים בכוונה לעזור לפתח את האזור. הקימו חווה לגידול דגים ואז פגשו בנזיר ששכנע אותם להקים את בית הספר. עזבו הכל עברו לגור מעל בית הספר והנה הם כאן.
בבית הספר הם מפתחים פדגוגיה ייחודית בסגנון בית ספר פתוח (עליו יורחב בפוסטים בעתיד - כשנבין קצת יותר). המטרה שלהם היא לא לגדל דור משכיל שיוכל לעזוב את הפינה שכוחת האל לעיר הגדולה, אלא להיפך, לחנך דור שיוכל להישאר כאן, להקים עסקים קטנים ולהעצים את המקום, שכן יש כאן המון פוטנציאל חקלאי, תיירותי ועסקי שלא ממומש (הם תקועים בעבר). שניהם עובדים כאן בהתנדבות, ללא תמיכה ממשלתית כי הם עדיין לא בית ספר מוכר, ולא רק זה אלא שהם משקיעים מכספם הפרטי במיזם.
ניתן לומר המון סופרלטיבים עליהם, מעבר לזה שהם מאד אינטליגנטים, מסורים ועם המון נתינה, הם יוצרים אווירה של חלוציות.
למזלנו הם אימצו אותנו (מטיולים בסביבה ועד בישולים שאסורים על ידי הנזיר ) ואנחנו שמבוגרים מהם בדור מפונקים כאילו היינו הילדים שלהם ומרגישים חלק מדבר גדול (ענק) ולא סתם ברגים. אנשים נדירים.
Perspectives… – Kumarkot village
December 2, 2024
פרופורציות... פרספקטיבה...
כל מי שביקר בכפרים נידחים בהודו כבר מבין ויודע .
החיים לא פשוטים כאן. עובדים בעיקר בחקלאות מהבוקר ועד שקיעת החמה, אין מושג של סוף שבוע או יום חופש. נשים עושות עבודה פיזית קשה בלהביא אוכל לפרות, לקושש ולהביא זרדים לבישול וחימום, ובנוסף כמובן לדאוג לילדים ולמשק הבית. את הבגדים מכבסים בנהר שטמפרטורת המים בו שואפת לאפס, כך גם שוטפים את הכלים. גברים עובדים בחקלאות ובבניה. לא יעלה בדעתה של אישה שהתאלמנה חס וחלילה להתחתן שוב, זה לא מקובל.
הילדים הולכים לבית הספר מרחק לא מבוטל, ללא תלות בגיל הילד, בכביש צר שחולקים אותו גם אוטובוסים, מכוניות, אופנועים, קופים ופרות, ולא נשכח שכאן זה הימלאיה, כלומר הרבה עליות! הבתים מחוממים רק ע"י אש פתוחה או מדורות ליד הבית, ושוב נזכור שכאן זה הימלאיה – כבר עכשיו בלילה הטמפרטורה קרובה לאפס ועוד לא הגענו לחורף אמיתי (ינואר-פברואר).
ללא חימום מרכזי, ללא מכונות כביסה, ללא מדיח כלים (חשמל ומים זורמים יש כמובן). ולמרות כל זה לא מורגשת אומללות כאן – כל האנשים שפגשנו סופר נחמדים. אנשים שסתם עוברים מולך בדרך תמיד יחייכו ויברכו אותך לשלום. באופן עיקרוני מחייכים כאן הרבה – לא נדיר לראות כאן נשים מקשקשות ביניהן במרץ, וצוחקות תוך כדי שהן סוחבות משקל שאלוף הארץ בהרמת משקולות היה מכבד, או כפופות בתנוחת יוגה מאתגרת כשהן מכבסות במים קפואים .
פרופורציות...
Our life – Kumarkot village
December 3, 2024
שואלים אותנו איך החיים בקצה המזרח. spoiler alert... אחלה.
מה שהכי הפחיד אותנו הוא הקור. אז ככה. החדר שלנו מחומם 24x7. הבית לא. לכן יציאה מהחדר לשירותים או למטבח באמצע הלילה דורש אומץ.
אנחנו אמנם בחורף אבל המקומיים אומרים שזה לא דומה לחורפים של תש'ח.
כאשר יש שמש, ממש נעים ואפילו טריקו מספיק... אבל מספיק שיש עננציק כדי שהטמפרטורה תצנח מנעים > לקר מאוד, כך שטריקו זאת לא ממש אופציה.
מאחר ואנחנו בעמק (בגובה 2,000 מטר) מוקפים בהרים מכל צד (בגובה 3,000 מטר) השמש עולה מאוחר ושוקעת מוקדם כך שהיום כאן קצר ומאפשר שינה ארוכה לחלקנו.
נושא נוסף שעשוי להטריד חלק מאיתנו הוא אוכל (אם תשאלו את אירה, אוכל הודי זה הדבר הכי טוב שקרה לה) אני לעומת זאת לא אוהב חריף ולא קארי, ובזאת חיסלתי 90 אחוז מהמטבח המקומי. אבל אחרי כמעט שבועיים, אני מודה שאני לא רעב, מרקים, פסטות, סלטים, טוסטים, צ'יפס... ומידי פעם סנדי וסורג' מזמנים אותנו לארוחת שחיתות של ביצים, עוף ודגים... מסתדרים.
הלאה מקלחת ושירותים. יש לנו גם שירותים אירופאיים (נדיר) וגם שירותים הודיים... נחשו במה אנחנו משתמשים. יש מקלחת עם מים חמים כל היום. מאחר והמים מגיעים ישירות מההרים הזרם הוא יותר זרזיף מאשר זרם. מים חמים יש רק במקלחת כך ששטיפת פנים בכיור מזכיר אסקימוסי בקוטב. והכי חשוב יש לנו בדירה מכונת כביסה, כך שלא צריך לרחם עלינו.
הזכרנו תנורים, מים חמים, מכונת כביסה... הכל דורש חשמל. החשמל כאן מגובה בסוללה כך שתאורה ותקשורת יש רוב היום.
כל זה נכון כשמזג האוויר אחלה כמו עכשיו, רק יכולים לדמיין מה יקרה כאן במונסונים.
תחבורה. זמינים לנו הרכבים של סנדי וסורג' ושל הנזיר ועוד מלא טוסטוסים. עד כה לא ניצלנו את זה אבל טוב לדעת שיש.
אירה עושה יוגה על המרפסת ואפילו מצאתי מסלול הליכה שטוח למדי.
אז כאמור סה"כ אחלה.
Carpentry – Kumarkot village
December 5, 2024
כפי שציינו אנחנו בונים כאן נגריה לתלמידים. המבנה שקיבלנו גדול, נטול חלונות ודלתות ולכן צריך לבנות מחיצה, שולחן, חלונות ודלתות ולשם כך מזמינים את ה'נגר'. ואכן למחרת מגיע בחור צנום עם חיוך מבויש, העונה לשם קירטי, ומסבירים לו את הצרכים.
דבר ראשון נוסעים לעיר הגדולה (שעתיים נסיעה לכל צד) לקנות עצים. לאחר מו"מ שכולו מחויך, מעמיסים לנו את העצים על הטנדר ושלב ראשון הסתיים בהצלחה.
הנגריה של קירטי קטנה מלהכיל את העצים ולכן רוב העבודה מתבצעת בשטח עצמו. למרות שיש לו מספר כלים חשמליים, רוב העבודה מתבצעת ביד בעזרת מפסלת ופטיש, ומשורים ידניים. אולי בזכות זה העבודה ממש מדויקת ומתאימה למקום הספציפי אליו היא נועדה. כל מחבר בין שני קרשים נעשה יותר כעבודת אומנות ויכולתי לשבת שעות להתבונן בה (לו רק היה כיסא בסביבה).
ושתי תופעות מעניינות. הראשונה. העבודה נעשית בבית ספר פעיל ואם מגיע תלמיד ורוצה "לעזור", קירטי בסבלנות משלב אותו בעבודה, עד שלתלמיד נמאס והולך לעיסוקיו. והשנייה. מאחר וקירטי נמצא כאן מהבוקר עד הערב, אם נניח צריך להעביר כמה שקי חול ממקום למקום קירטי מגויס למאמץ המלחמתי ועוזר עם חיוך, גם אם זה לוקח שעתיים.
הלוואי שהאינסטלטור שלי היה כזה חמוד.
ואם מדברים על בעלי מקצוע (ללא קשר לקירטי), 'הם כאן כאשר הם כאן'. לא ממש ניתן לקבוע יום או לו"ז, כשאתה קובע הם לא מגיעים וכשאתה לא קובע הם פשוט מופיעים, כאמור הם כאן כאשר הם כאן .
Roads - Kamad
December 7, 2024
ליד הכפר שלנו יש כפר בשם קמאד. זה הכפר הראשי באיזור וחייבים לעבור דרכו כדי להגיע כמעט לכל מקום. הכביש שעובר דרכו מיועד לרכב אחד ואורכו כמה מאות מטרים. כל רכב שבא ממול מצריך תמרונים בעזרת כל העוברים והשבים. וכמובן צפצופים מכל סוג (בהודו רכב שמתקלקל לו הצופר נחשב טוטל לוס, והוא יושבת עד שהצפצפה תתוקן). אם נניח משאית פורקת סחורה, תמתין, עדר עיזים עובר, תמתין, חתונה עוברת, תמתין (אנחנו בעונת החתונות, יש חתונה כל יום), פרה החליטה שבדיוק כאן המרעה הכי טוב, תמתין, טוסטוס מתדלק, תמתין (כאן קונים דלק בבקבוק מחנות מכולת), ועוד אין סוף תרחישים שאי אפשר לצפות, כך שהכמה מאות מטרים הללו יכולים לקחת חצי שעה בשקט. ואז אנחנו נזכרים בנתיבי איילון ונרגעים... יכול להיות יותר גרוע.
The students – Kumarkot, Kashika school
December 9, 2024
היום ילדים נדבר על תלמידים. החינוך בהודו הוא חובה מכיתה א' עד יב'. ורוב הילדים אכן הולכים לבית הספר ומסיימים 12 שנות לימוד. בתי הספר הממשלתיים הם בחינם, ובאזורינו גם מספקים ארוחות, מדים, ספרים כלי כתיבה...
בית הספר בו אנו מלמדים הוא בית ספר פרטי, התשלום איננו גבוה אבל הוא לא בחינם ואת האוכל הילדים מביאים מהבית, זה כנראה אומר שאצלנו בבית הספר התלמידים באים מבתים שהחינוך חשוב להם.
התלמידים באים ברצון לבית הספר, היו שמחים להישאר אחרי הלימודים, אין בכלל בעיות משמעת, והם לומדים בשקידה. לדוגמא אירה מעבירה להם שיעור יוגה של שעה והם שומרים על הריכוז לאורך כל השעה (מניסיון בכיתות מקבילות בארץ - זה לא קורה).
הכיתה (היחידה שיש כרגע בבית הספר) היא עם תלמידים מגיל 6 ועד כנראה 10, (לא יודעים בבירור מה גיל התלמידים). מתמקדים בלימודי מתמטיקה, הינדית ואנגלית. לומדים משעה 0930 עד 1500 שישה ימים בשבוע (ביום שבת לומדים חצי יום והוא יותר משחקים וכייף, יום ראשון לא לומדים).
הילדים כמעט ולא מדברים אנגלית, אבל יודעים לקרוא ולאיית באנגלית, ואם מדברים איתם לאט, לאחר ששוברים את מחסום הבושה הם מבינים על מה מדובר.
לסיום שתי אנקדוטות: בנינו כאן ארגז חול, והם לא ממש ידעו מה לעשות עם זה, נכנסנו לארגז והתחלנו לבנות ארמונות כדי ללמד אותם. התקנו כאן נדנדות והסתבר שהם לא יודעים להתנדנד לבד (אנחנו עוד עובדים על זה ).
בקרוב נפתח את הנגריה ואני בטוח ששם הם ילמדו אותנו.
Women – Kumarkot village
December 11, 2024
בכפר שקרוב למקום מגורינו, הגברים עובדי אדמה, הנשים לעומת זאת מגדלות פרות (שגרות בקומה הראשונה, בעוד המשפחה גרה בקומה השנייה). מאחר וכעת העונה היבשה אין לפרות מרעה, המשמעות היא בבוקר מוקדם האישה מוציאה את הפרה, מנקה את החדר של הפרה (נגלה 1 של זבל פרות לשדה).
ואז האישה פונה ליער הקרוב ולוקחת מצע של מחטי אורן כדי לרפד את הרפת כי קר לפרות על הבטון (נגלה 2), שלמחרת היא תוציא את המצע יחד עם הזבל של הפרה.
אחר כך היא עולה להר לקטוף עשב טרי לפרות כי אין באזור הכפר עשבים לפרה (נגלה 3).
ולבסוף היא הולכת ליערות יותר רחוקים לקושש עצים (כי ביערות הקרובים כבר אין) כי כל הבישול והחימום נעשה עם עצים (נגלה 4).
הסל שהיא מסתובבת אתו הוא ענקי, ואני בטוח שלא הייתי מצליח להרים אותו.
פרט לכך היא מטופלת ב- 3-4 ילדים (זה הממוצע כאן), מכבסת, עובדת בשדה (בחודשים הרלוונטיים), ואת כל זה היא עושה מהחתונה (בסביבות גיל 20) ועד גיל הבלות. ואגב בכל מפגש שלנו עם הנשים הן סקרניות, צחקניות ונראות טוב.
איזה כייף להיות אישה 
.
The children - Kumarkot, Kashika school
December 13, 2024
בהמשך לפוסט של יואב על התלמידים... יש כאן מכל מני סוגים מנעד הגילים הוא בין 6 ל-10 (בערך) וזה מדהים לראות איך הם מסתדרים ללא ריבים (בכל שלושה שבועות כאן עוד לא ראיתי מישהו בוכה) וללא קליקות (לפחות כך זה נראה לעין זרה שלא דוברת את השפה שלהם ה"ריבים" היחידים שישנם כאן זה מי יהיה ראשון במשחק 'איש תלוי' או תור של מי ללכת לנגריה. הידע והיכולות שלהם הם גם מגוונים ולא בהכרח בקורלציה לגיל.
יש כאן ילד בן 6 ( או 5 ) עם עיניים בורקות ואנרגיות של שד שלפני פחות משנה לא ידע להחזיק עפרון ביד והיום קורא וכותב באנגלית, יודע לאיית ומחבר מספרים בני שתי ספרות בראש.
יש ילד (שיש לו רק אחיות ולכן מתנהג כמו נסיך) הוא חייב להיות במרכז העניינים, להביע דעה בכל נושא, לספק תשובות גם אם לא התבקש.
וגם ילדה בת 8 שנולדה להיות מנהלת ומארגנת את הענינים, היא חכמה וחדה, הראשונה שמצליחה לשבור את מחסום הביישנות ולדבר אנגלית, ואיכשהו היא מסדרת את כל הארוע סביבה וסביב הרצון שלה – בכל פעם שאנחנו באים היא על הנדנדה למרות שיש תמיד תור של לפחות 5 ילידם 
.
ילדה קטנה אחרת, שקטה וללא רעש וצלצולים, עם כתב יד באנגלית שלא יבייש קליגרף וכל התרגילים בחשבון אצלה 'בול בפוני'.
שני אחים (בני 9-10 כנראה) רציניים ומשקיענים (בשיעור יוגה לוקחים כל תנוחה ברצינות) וגם בנושאים שהם מתקשים בהם, רואים שהם 'על זה'.
ועוד ועוד... שיטת החינוך כאן היא פרטנית – כל אחד מקבל שיעורי בית לפי היכולת, וזמן לימוד אישי לפי הצורך. בגדול הם ממש אוהבים משחקים (כמו איש תלוי או משחקי ניחושים) – היום ניסיתי ללמד אותם באופן פרונטלי סטנדרטי איך בונים שאלות באנגלית ואחרי כ-20 דקות הם אמרו לי (באנגלית!) – this game is boring 
.
Carpentry – Kumarkot, Kashika school
December 14, 2024
הנגריה נפתחה ברוב פאר והדר. היום היה יום היכרות לכל הכיתה וממחר נתחיל מפגשים בקבוצות קטנות. שלב ראשון כל ילד יבנה לעצמו צעצוע פשוט, ואחר כך נתקדם הלאה למוצרים מתקדמים בהתאם ליכולות ולרצון.
בשלב הזה הילדים נלהבים ועומדים בתור לעלות לנגריה. נעדכן התקדמות בהמשך.
אנחנו עדיין תחת הרושם של הקמת הנגריה. להקים נגריה זה לא עסק פשוט, לקח לנו שלושה שבועות שזה שיא עולמי .
החשמלאי, נעלם כל יומיים לשלושה ימים - וכרגע עדיין אין חשמל בנגריה - משכנו חשמל מהבית הקרוב.
הנגר דווקא מגיע כל יום אבל הפסקות חשמל.. לכן עדיין אין לחדר חלונות ודלתות (דבר משמעותי כשאתה בהרים עם רוח בטמפרטורת מינוס) - אז סגרנו את החלונות והדלתות בפלטות וממשיכים להתפלל לאלוהי החשמל. 
.
הרתך שהיה צריך להקים מעקה (אנחנו בקומה שלישית וחדר המדרגות חיצוני ללא מעקה), הגיע לקח מידות ונעלם לשבועיים, אתמול (יום לפני הפתיחה) סורג' ירד לכפר, תפס אותו באוזן וגרר אותו לכאן כדי להקים מעקה זמני (שכנראה יהיה קבוע) ).
עצים לבניה, נסענו שלשום לעיר הגדולה (שעתיים צד) ושם בחרנו עץ עץ.
ולמרות הכל הפתיחה החגיגית התרחשה במעמד כל הנוגעים בדבר. ובא לציון גואל... 
.
On the road – from Kumarkot to Uttarkashi
December 15, 2024
אנחנו גרים שעתיים נסיעה מהעיר הקרובה (סה"כ 50 ק"מ). בהתחלה זה היה נראה לנו עונש לנסוע לשם, אבל עם הנסיעות התחלנו להתאהב ברעיון ולנסוע לקניות הפך לבילוי, אפילו עבורי.
קודם כל מדובר על דרך מתפתלת בין ההרים (כל 30 מטר פניה), בנוף של ההימלאיה, עם טרסות ושלג בקצוות, כפרים בכחול וכפריים. אבל זה לא הכל, בכל נסיעה יש היבט אנתרופולוגי והנה כמה דוגמאות:
אנחנו נוסעים בטנדר דבל קבינה של הנזיר (המושב האחורי צפוף ויכול להכיל ברווחה שני ילדים בני 6(. כשמסמנים לנו לעצור אנחנו עוצרים ונותנים טרמפ. מתחיל באחד ומוסיפים עוד אחד ועוד אחד, וברגע מסוים היו שמונה אנשים ברכב שישבו אחד על הברכיים של השני. כאשר מורידים נוסע (כי הפכנו למאסף), מיד מופיע אדם אחר ועולה לרכב, יש לנו חשד שהם סתם אוהבים לנסוע הלוך וחזור. .
עוד דוגמא. אחת ליום עובר אוטובוס בין הכפרים, שזה נשגב מהבנתנו איך הוא נוסע, שכן אנחנו עם טנדר קטן בקושי מסתדרים ויש פניות שצריך לקחת כמה פעמים. האוטובוס לא מגיע בזמנים קבועים ולכן עומדים בצד הדרך ומחכים לו. וכשהשמש נחבאת נהיה ממש קר, מה עושים?, מדליקים מדורה. ואז מגיע האוטובוס, ברור שמשאירים את המדורה לבדה ועולים לנסיעה. כאילו אנחנו לא באמצע יער.
דוגמא אחרת. הכביש על צלע הר די תלול ומידי פעם מתנתק לו סלע מההר ומתגלגל לכביש, כשהסלע קטן פשוט עוקפים אותו אבל כשהסלע גדול, מה עושים? מגיע איש עם פטיש 5 קילו (לא ברור למי הוא שייך) ומתחיל לשבור אותו.
אפשר להמשיך עם סיפורים ושני פוסטים וכל זה רק בדרך לשם.
Sem Mukhem Tehri, Garhwal, Uttarakhand
December 16, 2024
יום ראשון, אין בית ספר, זמן לטייל. סוואמי ג'י (הנזיר) הציע ללכת למקדש Jai Sem Nagraja Temple – מקום יפה בהימלאיה. הוא רק שכח לציין שכדי להגיע למנזר צריך לטפס לאורך 3 קמ בשיפוע פסיכי בשביל אבנים...
כאשר בחצי הדרך אתה מתחיל לשקול ברצינות לוותר, עוברים לידך במרץ אישה עם ילד על הידיים, אישה אחרת עם שק ענק על הראש ועוד כמה אנשים זקנים. כך שהאגו מעורב בבושה קלה לא מאפשר לך לחזור ואתה ממשיך... עוצר כל כמה עשרות מטרים כדי לקחת אוויר (בכל זאת אנחנו בגובה מעל 2,500 מטר) ולזכור לערוך שיחה רצינית עם הנזיר בנוגע להמלצות לטיולים ... וממשיך.
בדרך פגשנו אנשים מדליקים וכולם היו סקרנים מאיפה אנחנו ומאוד התלהבו שאנחנו מישראל חלקם אפילו רצו שניתן להם ברכה, לא ממש ידענו איך …
הדרך למקדש מדהימה ביופייה – הרי הימלאיה במיטבם!
Urbanization – Kumarkot, Kashika school
December 18, 2024
מעבר של צעירים מהכפרים לערים איננה תופעה חדשה, היא התחילה עם המהפכה התעשייתית ונמשכת עד היום. גם כאן, בהימליה שבהודו, צעירים שרכשו השכלה יעדיפו לעבור לעיר שם יש אפשרויות תעסוקה ושירותים זמינים.
בית הספר שאנחנו מלמדים בו שם לו למטרה לשנות את המגמה, דהיינו לגרום לצעירים המשכילים והאיכותיים להישאר באזור ולפתח אותו. יש כאן המון פוטנציאל אבל המקום תקוע בעבר.
איך עושים את זה? שאלה קשה!
קודם כל חינוך לאהבת המקום - יש כאן המון לאהוב, הנופים המדהימים, האקלים שמתאים לגידולים מסוימים (נניח אידאלי לגידול דגי סלמון), השקט והשלווה, אוויר ומים באיכות שהולכת ונעלמת בעולם ואנשים חרוצים שנכונים לעזור.
דבר שני חינוך ליזמות - יש כאן פוטנציאל תיירותי ועסקי (לעסקים קטנים) שאפילו מקבלים עידוד מהממשלה.
ונושא נוסף הוא לפתוח את בית הספר לקהילה, שיוכלו להשתמש במורים ובמתקנים (לדוגמא, היום עזרנו לתלמיד מהתיכון לבנות מודל בסדנא שלנו).
וכמובן כל זה דורש השכלה כללית רחבה ככל האפשר (מאנגלית ועד חקלאות).
האם בית הספר יצליח להשאיר את הצעירים? אנחנו לא יודעים אבל זה בהחלט שווה ניסיון.
Kumbh Mela
December 22, 2024
פתאום הסתבר שיש בתחילת השנה, חופש של שבועיים בבית הספר שלא ידענו עליו. במקריות בלתי מוסברת גילינו שבערך באותם תאריכים מתקיים הפסטיבל הגדול בעולם שמתקיים אחת ל 12 שנים למשך חודש וחצי, במרחק כמה ימי נסיעה מכאן ומוזרי כל העולם ההודי מגיעים אליו - הקומבה מלה -. אז שכרנו אוטו ואנחנו נוסעים.
כמה גדול אתם שואלים. בפעם שעברה היו כמאה וחמישים מיליון אנשים. 150,000,000 קראתם נכון. השנה מצפים למאתיים מיליון פלוס שנינו. אין לנו מושג איך משכנים או מאכילים כזאת כמות אבל ננסה את מזלנו (מכסימום נישן באוטו ונאכל קרקים).
It seems that I, who can’t stand more than five people in a row, am looking for trouble .... יוצאים לדרך עוד שבוע, נדווח.
It’s cold here… – Kumarkot village
December 24, 2024
קר כאן - טוב למה ציפינו, נסענו להימליה בחורף - ברור שיהיה קר. אז ככה, באופן עקרוני רוב הזמן הקור נסבל, בבוקר יש שמש, ונעים בשמש, ובלילה החדר מחומם ודי נעים בו. אז מה הבעיה?
כאשר הטמפרטורות יורדות לסביבות ה- 5 מעלות ומטה, יורד איתה גם החשמל (זה קרה פעמיים מאז שהגענו), והחשמל יורד לשעות רבות ואז יש בעיה כפולה, גם קר וגם כשהחשמל חוזר לוקח לחדר יממה להתחמם. אגב כל החשמל כאן מגובה (למעט התנורים), כך שיש אור ותקשורת... רק קר.
מחר אמור לרדת שלג, נראה אם זה יעזור. .
Few mysteries solved… – Kumarkot village
December 26, 2024
פתרנו תעלומה - לפני כמה פוסטים כתבתנו שלפעמים אבנים גדולות מתדרדרות לכביש ואז אנשים באים ומנפצים אותם עם פטישים. היום הבנו מי הם האנשים הללו.
ובכן... הם מנפצים את הסלעים לאבנים די גדולות ומניחים אותם לצד הדרך, סבלים עם פרדות מעבירים את האבנים לערמה קרוב לכפר, שם יושבות כמה נשים מגיל 10 עד 70 עם פטישים קטנים יותר ומנפצות את האבנים לחצץ, שבתורו מועבר על ידי פרדות לצורכי בניה.
ובנושא אחר - אין ברחבי התת יבשת פח אשפה אחד לרפואה. ולמרבה הפלא הכפרים די נקיים (אנחנו לא מדברים על הערים - שם הסיפור אחר), אפשר לראות בכל מקום אנשים מנקים את הרחבה שלפני הבית או העסק שלהם בעזרת מוט זרדים שלא נועד לנקות אלא להעביר את הלכלוך ממקום למקום (ובסוף באורח פלא הלכלוך נעלם).
כעיקרון אין כאן אשפה. נניח קנינו דברים שהגיעו בארגז קרטון, כששאלנו לאן זורקים את הקרטון, קודם כל נעצו בנו מבט של בוז ואחר כך לקחו את הקרטון ושמו אותו בצד לשימוש עתידי.
כנ"ל לגבי אוכל. כל קליפה גרעין או שארית אחרת של אוכל תשמש למשהו אחר. מבשלים כאן רק לארוחה אחת בכל פעם - אין שאריות מזון, האוכל מגיע בקופסאות לשימוש חוזר - אין שאריות אריזות... לכן גם אין כאן שירותי פינו אשפה.
אבל לנו יש אשפה (ואפילו פח אשפה), אז מה עושים עם האשפה? לא יודעים! אולי שורפים, אולי מטמינים ואולי גם הוא נעלם באורח פלא. 
.
כשנמצא את הפתרון נספר לכם.
The importance of electrical power… – Rishikesh, Uttarakhand
December 28, 2024
לפני כמה חודשים הייתה הפסקת חשמל בת"א, של כמה שעות, אני לא זוכר בדיוק את הסיבה, אבל אני זוכר שלמחרת דיווחו על כך בעיתונים.
בהודו (וגם ברוב אפריקה) אם עובר יום בלי הפסקת חשמל, יכתבו על כך למחרת בעיתונים. יורד גשם, יש רוח, צפוי שלג או סתם יום שימשי, אחת לכמה שעות המנורות מהבהבות והחשמל יורד.
בדרך כלל ההפסקה לחמש דקות, אבל כבר היו לנו הפסקות של יום שלם (מאחר ובמקום שאנחנו גרים, יש גיבוי של סוללות, האור והתקשורת בדרך כלל ימשיכו - אבל החימוםםםםםם).
הפסקת חשמל היא לא התופעה היחידה המעניינת בנושא, יש שעות ש"הזרם חלש", ממש ככה, אי אפשר להפעיל מכונת כביסה, או מכשיר חשמלי אחר כי הזרם חלש - הכל נראה בסדר אבל המכונות לא עובדות...
אמרנו לעצמנו טוב אנחנו גרים בקצה העולם, בטח בעיר הגדולה זה לא קורה. ובכן הגענו היום לרישיקש, ובתוך השעתיים הראשונות היו שלוש הפסקות חשמל (כל אחת של חמש דקות עד רבע שעה). מזל שיש במלון גנרטור שמתחיל לעבוד ובתוך חצי דקה החשמל חוזר.
ועוד לא התחלנו לדבר על חוסר היציבות של התקשורת, אבל עליה נדבר בפעם אחרת.
טוב ואולי זה בגלל שהיום היה מעונן וירד גשם …
On the way – from Kumarkot to Rishikesh, Uttarakhand
December 30, 2024
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נוהגים בהודו, פעם שעברה רכבנו על אופנוע ממומבאי לקרלה ובחזרה, ומפליא כמה פשוט לנהוג בהודו 
.
למה פשוט כי יש רק 3 חוקים. 1. יש כאן הררכיה, פרה, אוטובוס, משאית, רכב פרטי, ריקשה, אופנוע, הולך רגל. אם אתה מכיר את מקומך בהיררכיה, אין בעיות 2. בכל מקום תנהג הכי מהר שאפשר בהתאם לתנאי הדרך. 3. כל הזמן לשבת על הצפצפה.
כל השאר המלצה, כמה נוסעים ברכב, באיזה צד נוהגים, באיזה צבע ברמזור עוברים... הכל המלצה.
ובנושא אחר. אתמול היינו ברישיקש במופע לתיירים (aarti), השקיעה, הטקס, הלבוש, השירה, האורות... רק נושא אחד מוזר, שפרט לנו לא היה שם אפילו תייר אחד. וכמו בהודו מיליון אנשים, מעבירים פרחים, שרים, מצלמים ומתפללים שיהיה טוב.
חוץ מזה טבלנו בגנגס (כמעט ).
Big bucket, small bucket - Kashipur, Uttarakhand
January 1, 2025
דלי גדול דלי קטן. כל מי שהיה בהודו מכיר את שיטת הרחצה הזאת. ממלאים דלי גדול במים פושרים ועם הדלי הקטן שופכים על עצמך את המים. בכל מקלחת גם המודרנית ביותר עם טוש, אמבטיה, ובידה תמיד יהיו דלי גדול, דלי קטן.
ולמה אנחנו מספרים על זה. כי אנחנו במלון מפואר וכמובן שיש דלי גדול דלי קטן במקלחת. ואיך יודעים שהמלון מפואר, כי על כל משימה מגיעים לפחות 5 עובדים פלוס מנהל. לנקות את החדר, לקבל הזמנה בחדר האוכל, להביא מגבת לחדר, כאמור לפחות 5 עובדים פלוס מנהל. ההודים באמת יודעים לפנק.
Here is a true story. We were walking in the market near the hotel (basically India is one big market, so you don’t have to make an effort to find one), the shift manager from the hotel (who happened to be passing by) stopped by us and asked how we were doing, then offered us his motorbike for the rest of the trip… Indian service!!!
Chaos? – Lucknow to Prayagraj, Uttar Pradesh
January 5, 2024
כשאתה מסתכל על מדינות כמו סוריה או עירק, מדינות שנוצרו על ידי אירופאים עם מפה וסרגל ושעד היום הכאוס לא עוזב אותם... ואתה מסתכל על הודו שנוצרה באותה דרך ושואל איך היא נמלטה מהגורל הזה (לפחות עד עכשיו). יתכן שהתשובה היא שהכאוס היא דרך החיים כאן בהודו. הכמות האדירה של אנשים בכל מקום, הבלגן, הלכלוך, מצב התשתיות, הנהיגה, הכל בכאוס כל הזמן.
נסענו אתמול באוטוסטרדה שטרם סיימו לבנות. בערך 20% מושלם, שלושה מסלולים בכל כיוון, הכל חדש דנדש. אבל כל השאר (כאמור 80%) סלול לסירוגין (פעם צד ימין ופעם שמאל ופעם לא סלול בכלל). דהיינו אתה נוסע בצד אחד של הכביש ומולך תנועה, וזה נשמע בסדר. אלא שזאת הודו, אף אחד לא מספר לך באיזה צד לנסוע ומתי יש תנועה מולך. אתה צריך לנחש לפי התנועה שמולך . וככה 5 שעות. והאם מישהו מתרגש? לא! זאת הודו, כאוס היא דרך חיים.
היינו אתמול בעיר Lucknow, שלא שמענו עליה עד שלשום, מעל ל- 4 מיליון תושבים, רכבת תחתית מודרנית, שדה תעופה שלא מבייש את פריז, מקדונלדס ומרקס אנד ספנסר... אבל גם כאן ברחוב הראשי שיש בו את מיטב החנויות, אין מדרכה, חורים פעורים באיזור של האין מדרכה, חשמל חשוף, וכמובן, רעש הצפצופים מחריש אזניים, וצפוף צפוף צפוף...
הגענו לקומבה-מלה - הפסטיבל הגדול בעולם, דיווחים בהמשך (רמז, כאוס).
The land of contrasts – Varanasi, Uttar Pradesh
January 7, 2024
הודו היא ארץ ניגודים בלתי אפשריים... כל אחד שהיה כאן יודע זאת, ולמרות שזה כבר לא אמור להפתיע אותנו, עדיין לא מפסיקים להתפעל . אכן לעין המערבית נראה כי יש כאן בלאגן בכל מקום – בכבישים ראשיים, ברחובות, בחנויות. אבל זה לא מונע מהפירות והירקות בשוק להיות מסודרים בצורות גאומטריות מדויקות, ובקונדיטוריות כל הכדורים, הקוביות והמשולשים עומדים בפירמידות למופת.
אתה צריך לנווט בזהירות רבה ברחובות צפופים בין הפרות, הצואה שלהם והשלוליות צהובות שמקורן כנראה לא במיץ תפוחים , אבל בצמוד לכל אלה ישנם מקדשים והינך נדרש להוריד נעלים אם ברצונך להיכנס פנימה. ואז גם מגיע זוג לסדרת צילומים על נהר הגנגס בבגדים מפוארים ונוצצים ואני תוהה איך הם צלחו את הדרך ללא כתם אחד קטן על בגדיהם הארוכים.
יש לא מעט לכלוך ברחובות והפחים אינם בהכרח בשימוש, אבל ראינו הרבה אנשים מטאטאים את הרצפה לפני הכניסה לבית / חנות / משרד, או פשוט את הרחוב.... טוב, זה לא באמת נקרא לטאטא במובן הרגיל, יותר דומה להזזת לכלוך מהמקום לכיוון אחר, לדוגמא לכיוון הבית הסמוך או לכביש, ואז גם שם מטאטאים באותה צורה וכך יש לופ אינסופי .
בכל מסעדה תמיד יהיה מקום לשטוף ידיים... לרוב ללא סבון (וזה נכון גם למקדונלדס שביקרנו בו).
רוב בתי המגורים בעיר ישנים, לא מתוחזקים ולעתים נראים חצי בבנייה או בהריסה... אבל על הקירות אפשר לראות ציורים מושקעים, בדרך כלל של אלים.
הרחובות מלאים ברעש וצפצופים אינסופיים (לא באמת ברור מה המטרה כי הרי מרוב צפירות אף אחד לא מתייחס אליהן, כולל הולכי רגל), אבל זה לא מצביע על שום עצבנות, להיפך אנשים נראים רגועים ואגב תמיד מוכנים לעזור לך אם צריך.
Kumbh Mela camp – Prayagraj, Uttar Pradesh
January 8, 2024
לקח לנו זמן אבל בסוף הבנו, קומבה-מלה זה כמו מחנה קייץ בצופים (מחנ"ק).
קודם כל מגיע החלוץ ומקים שער ענק בנוי מסנדות ובמבוק (בוסים), עם כפיתות מחבלים ועטוף בבד צבעוני. אחר כך מקימים גדר סביב השבט ואז בונים מטבח ומגורים למיוחסים (גורו) וגם אוהלים לכל השאר והכי חשוב מקימים זולה שאפשר סתם לשבת ולבהות (מדיטציה). אחרי שמסתיימת הבניה מסתובבים ברחבי המחנה להציץ מה עשו השבטים האחרים.
ואז מגיע כל השבט ורובץ במחנה בלי מעש כמה ימים וחוזר הביתה מלוכלך אבל מבסוט...
מחנה קייץ רק מוכפל פי עשרות אלפים .
ובכל אופן מצאנו כמה הבדלים. החלוץ (הנזירים) לא באמת עובדים, לשם כך יש מלא פועלים וגם חברי השבט לא ישנים במחנה, לשם כך הם מקימים ערי אוהלים במרחק כמה ק"מ מהגורו שלהם (השטח של המקום בגודל של תל אביב). קבצנים, הולכי על חבל, דוכני אוכל, ומוזגי תה, גמלים לרכיבה, מחללים לנחשים ועוד מיני בידור בכמויות בלתי אפשריות... ומלא מוזרים.
Shree Ram temple – Ayodhya, Uttar Pradesh
January 9, 2024
האל ראמה הוא אחד האלים החשובים בהינדואיזם, הוא אווטאר של וישנו האל העליון (אווטאר זאת מילה בסנסקריט). על פי המסורת ראמה נולד ב- ayodhya וכאן ביקרנו היום.
פעם היה כאן מקדש, שעליו נבנה מסגד, ואז נהרס המסגד, וכעת בונים את המקדש החדש (תמצתיתי כמה מאות שנים במשפט אחד). זה שהמקדש בבניה לא מונע מאף אחד להגיע לכאן ואנחנו יחד עם מיליוני הודים הגענו (בחצי הראשון של 2024 ביקרו כאן 120 מיליון איש). כל האירוע בחינם, אבל התורים אינסופיים.
עוד לפני שהגענו לנקודת הביקורת הראשונה צדנו את עיניה של שוטרת חמודה, היא נגשה אלינו ואמרה אתם VIP, לא אנחנו לא, כן אתם כן (VIP היא המילה היחידה שהיא יודעת באנגלית). מה לעשות שאלנו, חכו כאן, ויצאה בריצה לחפש מלווה, ואכן לאחר מספר דקות חזרה עם מלווה, שהתברר שהוא לא מוסמך ללוות אנשים רמי דרג כמונו (או כך לפחות הבנו), חכו כאן, הפעם חזרה עם מחליף עבור עצמה ויצאה למסע ללוות אותנו. בנקודת הביקורת הראשונה, בודקים לעומק את הפספורט שלנו, מצלמים, מעתיקים בכתב יד את הפרטים למחברת נפרדת, ואז מגיעה השאלה מאיפה אתם (כאילו הם לא למדו את הדרכון בע"פ לפני כמה דקות). כאן צריך לפתוח סוגריים. רוב ההודים שאנחנו פוגשים לא מדברים אנגלית בכלל, אבל כולם יודעים לשאול Where come? שזאת החלופה לשיחת חולין, לכן כשהפקיד שואל מאיפה אנחנו הוא למעשה מאותת שעברנו מתפקיד לבילוי. נחזור לנקודת הביקורת הראשונה, לאחר כל הפרוצדורה, הוצמד לנו מלווה חדש, ונפרדנו בדמעות שליש מהשוטרת שגילתה אותנו. ואז לנקודת הביקורת השנייה, עוד פעם פספורט, עיון מדוקדק, צילום, העתקה למחברת אחרת, מאיפה באתם ומחליפים מלווה. וככה כ- 10 נקודות ביקורת (הפסקנו לספור בחמש).
כעת נשאלות שתי שאלות: הראשונה מה פשר הבדיקה - מישהו החליט שאסור לצלם את הפסל ולכן החיפושים נועדו לאתר טלפון, מצלמה, אוזניות, שעון חכם... הקימו כאן מנגנון שכולל מאות אם לא אלפי אנשי ביטחון לחפש מצלמות. והשאלה השנייה, האם היה שווה להיות VIP - ובכן כן, כן וכן. להודים אין מודעות למרחב אישי ולכן בתור כולם צמודים לכולם כמו עדר כבשים בגשם, יותר מזה כולם עוברים אותך, לא ברשעות או בתחמנות, פשוט האיש שמאחוריך מזיז אותך ימינה ונעמד לפניך והאיש שאחריו מזיז אותך שמאלה ונעמד לפניך. לדעתי זה נובע מהסיבה שיש כל כך הרבה הודים שהם פשוט לא רואים אחד את השני.
אם למישהו התיאור מזכיר את דיסנילנד על התורים וה- VIP - הוא לא רחוק מהאמת... רק בהודו.
ואז הגענו לראמה, קשה לאמוד קדושה, אנשים ממש מתרגשים, צועקים, מתפללים, לא ראינו מתעלפים אבל לא היינו מתפלאים, ובעיקר תורמים לא מעט כסף לאל. לכל אדם יש בערך 5 שניות לעמוד מול הפסל לפני שהשוטרים דוחפים אותו הלאה...
והפסל עצמו? ובכן ראינו מרשימים יותר וכפי שניתן לראות התרשמנו בעיקר מאחר שהפכו אותנו ל -VIP.
המקדש בתמונה איננו המקדש הראשי - כי אסור לצלם, והקופים - הם פשוט לא מפחדים מבני אדם, ואפילו ראינו קוף שמנסה לחטוף שקית ניילון מהידיים של איש.
Prices – Lucknow, Uttar Pradesh
ינואר 11, 2024
Let’s talk about prices in India. In our opinion, after visiting several countries in Africa, South America, Eastern Europe and parts of Asia, we haven’t found a place as cheap as India. Examples:
החלפת פנצ'ר כולל פירוק, תיקון, והרכבת הגלגל כחצי שעה עבודה (כי הכל ידנית) - 5 שקלים.
There are hotels here with a score of 9.5 on Booking.com, a separate shower, a large room and parking for 4 euros per night. We didn’t try it because we don’t have enough courage, but it looks good in the pictures.
A meal for four with plenty of dishes and drinks (without meat) – 9 euros for all together and it is not customary to leave a tip. For those interested, we didn’t have an upset stomach following the meal (a clear sign of its quality).
A subway at European level costs 10 cents per station (in any case, there aren’t many stations and there is only one line).
A SIM card for a phone for a month with 1.5 gigabytes per day and unlimited calls – 4 euro per month (the more expensive option).
And the biggest surprise, medicines here cost a penny (8 rupees for 10 pills, which is 10 cents) and are sold per pill. And we’re talking about Western medicines like paracetamol or Imodium.
אירה בדרך כלל בודקת יוקר מחיה במדינה לפי מחיר כוס קפה וכוס יין. ובכן קפה פחות מקובל כאן אבל כוס תה על בסיס חלב (עם סוכר או מלח לבחירתך) עולה שקל, ועל יין אין מה לדבר, במקום יין, כוס קנה סוכר סחוט במקום - אחד שקלים שלמים (אפשר לקבל עם כפית מלח באותו מחיר).
And it’s important to add that throughout the entire trip we never had the feeling that there was a special rate for tourists or foreigners (by the way, the word for foreigners in Indian is – British).
באופן עקרוני עם 20 רופי (בערך שקל) אפשר לקנות כאן הכל.
That’s what it’s like when you have a billion and a half potential buyers – oh, the good life.
On the road again… – Lucknow, Bareilly, Uttar Pradesh
January 12, 2024
One could write endlessly about the roads and driving in India… but it’s impossible to truly understand it until you experience it for yourself .
אנחנו, שכבר שבועיים וחצי בדרכים (וגם בילינו כחודשיים על אופנוע לפני כמה שנים), עדיין מנסים להגדיר את האלגוריתם שלפיו מערכת התנועה עובדת כאן. בינתיים זיהינו שתי הנחות בסיס עיקריות:
The driver must always be guessing the intentions of the drivers around him – this is critical (!)… otherwise…, and the second thing, all drivers (including bicycles, peddlers and horse riders) are counting on you to know what to do according to their future intention, i.e. brake, swerve, slow down, let pass, and therefore enter the intersection, take a detour or simply drive in the opposite direction, without looking at the traffic – the traffic will already regulate itself around them .
And one more thing. All Indians are constantly busy moving things from place to place – everyone is carrying, pulling, dragging and tugging all kinds of things on every possible vehicle with wheels . And the cutest thing is that Google Maps, after an hour of driving when every twenty seconds there is an event on the road – a cow, an accident, a roadblock – displays a message on half the screen “Object on the road” 
– we searched, we didn’t find it.
EN 
