את ארגנטינה התחלנו באמצע (בואנוס איירס) ובמקום לרדת דרומה, כמו כל רוכב אופנוע שפוי, חתכנו שמאלה לברזיל (לא עמדנו בפיתוי של הקרנבל) ומשם חזרה לארגנטינה – איגוואסו, עקפנו את פראגוואי מימין ודרך חוחוי לצ'ילה לתוך מדבר אטקמה.
סיכום
Fabruaty - March, 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואושוואיה ואולי קצת בואנוס איירס. אבל אנחנו התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים).
חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר 7 הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך.
את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
>> אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
>> כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
>> ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד).
>> המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
>> ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא אביע את דעתי האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם.
>> הזמן זורם כאן אחרת, שעתיים איחור נחשב לעמידה בזמנים
>> לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.
Buenos Aires, Argentina
February, 2018
בכל עיר יש סוג של חנויות ששולטת, בתי מרקחת, חנויות וידאו, בגדים... בבואנוס איירס אלו חנויות ספרים, לא להאמין אבל כל חנות רביעית היא חנות ספרים (לצערי הכול בספרדית). ואם לשפוט לפי הרחוב בו אנחנו גרים גם תיאטראות הן ממש בפסגה. אנחנו גרים בברודווי של בואנוס איירס. מכל צד של הדירה שלנו יש עשרות (ללא הגזמה) של תיאטראות.
בואנוס איירס מאוד מבלבלת מצד אחד כאמור חנויות ספרים תיאטראות, מסעדות מפוצצות בסועדים, ומצד שני יש תחושה של עיר עולם שלישי, כל המדרכות שבורות ואם לא תשים לב תמצא את עצמך על התחת, בכל פינת רחוב יש אדם שמציע להחליף את הדולרים שלך, המסעדות ברובן פיצריות ואנשים זורקים לכלוך על הרצפה כאילו אנחנו בעזה. כמות השוטרים מזכירה מדינה במלחמה... בקיצור העיר מבלבלת אבל חיה, כמות האנשים ברחוב לא תאמן, מסביב לשעון, הבניינים מזכירים את ערי אירופה כמו פריז ולונדון.
Iguazu, Argentina
February, 2018
אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת מגיל אפס ש"חבל על כל טיפה" נאהב מים יותר מאחרים שמגיעים ממדינות שבהן הגשם יורד כל השנה והנהרות ברוחב של אוקיאנוס כמו ארגנטינה או ברזיל ולכן נתלהב יותר ממפלים. אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד.
האיגוואסו הם מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (רוחב המפלים) שנמצאים במפגש הגבולות של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם נהר רחב אבל צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה (וכבר ציינו שהם ברוחב שניים וחצי ק"מ). איך נסביר את העוצמה. אם תקחו את ת"א (ששטחה 50 ק"מ מרובע) ותציפו אותה במים בגובה שני מטרים. זאת כמות המים שעוברת במפלים כל יום בממוצע.
מאחר והנהר הוא הגבול שבין ברזיל לבין ארגנטינה, כל מדינה הקימה בצד שלה פארק מפואר ומאחר והמפלים כה גדולים ועוצמתיים יש מה לראות בשני הצדדים, אנחנו היינו בשני הצדדים, בצד הארגנטינאי היה יותר עמוס באנשים ולכן פחות אהבנו.
אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם, אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לסתם תור אחד אין סופי (דיסנילנד הצליחו לעשות את זה בלי להכריז על עצמם כפלא עולם). אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים מיותרים (המאצ'ו-פיצ'ו הבא בתור).
All for the best..., Chille
March, 2018
כביש מספר 1 בצ'ילה כמו כל כביש מספר 1 בעולם סלול לאורכה של המדינה כשלצידו הים. במקרה המדובר מצד אחד האוקיאנוס השקט ומצדו השני פאתי מדבר אטאקמה (המדבר הצחיח ביותר בעולם). במחסום דרכים, כחמישים ק"מ לפני העיר איקיקי (Iquique), שבק אופנוענו וסרב להתניע. והנה אנחנו תקועים באמצע המדבר.
בחינה ראשונה גילתה שהכבל של המצבר מנותק מה שהעלה את החשד שהמצבר מרוקן, ניסיון להניע בדחיפה (כשאירה דוחפת בירידה קלה) העלה קולות צחוק מהדהדים מכיוון האופנוע. הפועלים ממחסום הדרכים, הגיעו ביוזמתם ועזרו לדחוף הפעם האופנוע עבר לגיחוך קל אך עדיין סירב להניע, בכל אופן הוא שוקל כחצי טון כולל ציוד ורוכב. אוקי אז צריך כבלים חשבנו לעצמנו, וניסינו לעצור רכבים. 100% !!! מהרכבים שסימנו להם לעצור עצרו מיד, לרכב החמישי היו כבלים, ניסינו, לא מניע.
זה הזמן להתחיל לחשוב, על לוח הבקרה הופיעו 3 אותיות שבישרו שיש בעיה, בחיפוש מהיר גילינו שמדובר על האימובילייזר. התחלנו לבדוק בישראל (אנחנו חברים בקבוצת "הרפתקה"), ללא תוצאות, בינתיים עצר לנו מיוזמתו, חוזה הוא מאורוגוואי וגר בארגנטינה, בעל אופנוע בעצמו, ללא מילה באנגלית אבל עם טונה של רצון טוב, ובילה אתנו את השעות הבאות (כשאשתו ברכב לא הראתה ולו סימן קטן של חוסר סבלנות), גם הוא צלצל לחברים שלו שהתחילו להפעיל רשת, קודם כל יש מועדון רוכבים בצ'ילה שהוקפצו לעזרתנו, ושליח יצא בדרך אלינו (מרחק 50 ק"מ צד), מצאנו בעיר הקרובה מוסך שמטפל ב- BMW ובעל המוסך הוקפץ לעזרתנו, רוכב אופנוע שעבר, עצר והתחיל לחטט לנו בנבכי האופנוע, במקביל אנחנו התקשרנו למוסך של BMW בארגנטינה בו עשינו את הטיפול האחרון ורוברטו שמדבר אנגלית, ניסה במשך זמן רב למצוא פתרון ועזר לנו בתרגום לספרדית לעוברים ולשבים.
וככה זה נמשך במשך יום שלם, עשרות אנשים שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי לא נפגוש, חיפשו, התקשרו, והגיעו לעזור לנו, עשרות רכבים (ולא עוברים שם הרבה מידי) כשראו שאנחנו תקועים עצרו לשאול אם אנחנו צריכים עזרה... בסופו של דבר הגיע כריס המוסכניק, עם חואן דובר אנגלית קלה, וגררו אותנו למוסך.
כאן היה אמור להסתיים הסיפור, אלא שלא ממש, אחרי יום התברר שהבעיה לא פשוטה, אחרי עוד יומיים התברר שגם המומחים שהובאו לא פתרו את הבעיה. כדי לשפר את התקשורת הוקפץ רודריגו שמדבר אנגלית טובה שיעזור בתרגום (והוא ליווה אותנו כל הימים הבאים), עוד יום לברורים מול כל מוסכי BMW הסמוכים, הבהיר לנו שלא ניתן לפתור את הבעיה מרחוק וחייבים להביא להם את הרכב (המוסך הקרוב במרחק 1,500 ק"מ). כריס וחואן שתי אנשים מיוחדים, לא התייאשו, העלו רעיונות אחד אחרי השני במשך שבוע שלם (כולם נפסלו לאחר בירור).. כדי שלא תרחמו עלינו איקיקי היא אחלה עיר עם חוף ים מדליק, כך שעוד כריס וחואן מזיעים במוסכיהם אנחנו השתזפנו על שפת האוקיאנוס. בסופו של דבר נמצא ברנש שהבטיח שיודע איך לתקן, אלא שהוא במרחק 300 ק"מ מאתנו, כריס וחואן לא התבלבלו העמיסו את האופנוע על הגרר ולקחו אותנו לברנש. שאכן פתר את הבעיה.
אנחנו רוכבים כבר הרבה שנים אבל התגייסות בסדר גודל כזה עוד לא ראינו, חמישה כוכבים לדרום אמריקאים.
EN 
