מרכז, אמצע, תיכון, ממוצע, בנוני ... מרכז אמריקה... לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זה סתם אנחנו), ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
Panama
April, 2018
Panama City
כדי להבין את פנמה צריך ללמוד קצת היסטוריה. ובכן פנמה היא רצועת חוף צרה (70 ק"מ) בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. עד לפני 100 שנים אם היית רוצה לעבור מאוקיינוס אחד לשני (למשל מניו יורק ללוס אנג'לס היית צריך להפליג מסביב לדרום אמריקה (חודש הפלגה). לכן החליטו לחפור את תעלת פנמה (עדיין נחשב לאחד האתגרים הטכנולוגיים המורכבים שנעשו בעולם אי פעם). הצרפתים ניסו במשך 20 שנים ונכשלו. ואז החליטו האמריקאים את מזלם והצליחו, והאמריקאים לא פריירים לכן הם היו הבעלים של התעלה (עד לפני 20 שנים). למה כל זה חשוב, כי התעלה היא 80% מההכנסות של מדינת פנמה (ספינה גדולה עשויה לשלם עד מיליון דולר למעבר אחד). מאחר והתעלה כה חשובה והיא הייתה בבעלות ארה"ב, העיר פנמה נראית מרגישה ומריחה כמו עיר אמריקאית. עם גורדי השחקים, הכבישים המסודרים, רשתות הקימעונות (מקדונלד, סאבווי וכו') והכל נראה ממש כמו עיר אמריקאית טיפוסית. ובכל אופן כמה דברים שלא תואמים את האמריקניזציה: כמעט ולא מדברים אנגלית בעיר, בורות הביוב הפתוחים על המדרכות, אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי מקרה, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואז אתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגיהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
פרט לכך לא מצאנו שום דבר מיוחד בפנמה. סתם ארץ עם תעלה.
Costa Rica
May, 2018
קוסטה ריקה החליטה לפני 50 שנים על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא. למה אני מספר את זה, כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים). כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה. זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה?
Nicaragua
May, 2018
עד כה עברנו די הרבה מדינות. בכל מעבר גבול יש לפחות שתי תחנות מכס והגירה, אנחנו חייבים לעבור מכס כי אנחנו "מייבאים" את האופנוע למדינה וחייבים להוכיח שהוצאנו אותו. את התהליך הזה תכפילו בשניים (יציאה ממדינה אחת וכניסה למדינה שניה). בדרך כלל זה די פשוט, ברוב המקומות אין תור (פרט למעבר בין אקוודור לקולומביה שתיארנו במקום אחר). אבל היום כשנכנסנו לניקרגואה נקבע שיא בירוקראטי שלא נתקלנו בו:
>> ריסוס האופנוע (לא ברור במה ולמה – מקווה שלא DDT ומזל שלא ריססו אותנו)
>> תשלום של 1 דולר לאדם – לא ברור לנו למי ולמה – בחורה שזה כל מקצועה לגבות דולר מכל אדם
>> תצלום של מסמך היציאה מקוסטה ריקה (חנות בצד השני של המתחם) – עוד נשתמש בזה בהמשך
>> הגירה – הפקיד גובה 24 דולר – כשרצינו לשלם במטבע ניקרגואי הוא ביקש פי שנים, נתנו לו 25 דולר והוא עשה הצגה שלמה שאין לו עודף, התעקשנו ולאחר סיבוב שלקח לו רבע שעה הוא החזיר לנו עודף (התעקשנו כי הוא עשה בדיוק אותה הצגה לברנש שהיה לפנינו)
>> פקיד מכס שעושה בקרה על האופנוע (כולל פתיחת אחד הארגזים לבדיקה)
>> מילוי טופס למכס (אדם ללא כל סממן רשמי) – עוד נשתמש בו בהמשך
>> ביטוח (יושבת בחורה ליד דוכן לא קשור – מקווים שאכן קנינו ביטוח חובה – עוד נשתמש בו בהמשך – 12 דולר
>> משטרה (יושבים 3 שוטרים תחת שמשיה באמצע מגרש חניה ומחכים רק לנו) – הצגת כל הניירת ממקודם + בדיקת כל הניירת של האופנוע + בדיקת שני ארגזים באופנוע
>> תשלום 5 דולר – אין לנו מושג למה ומדוע – בחורה אחרת בבוטקה אחר שזה כל תפקידה בחיים – מפיקה טופס בשלושה העתקים עם נייר קופי באמצע
>> מכס – הפקת טופס כניסה למדינה (לוקח חצי שעה למלא את הטופס כולל צילום של כל המסמכים) – סה"כ עד כה כ- 13 טפסים שונים חלקם בכמה עותקים, רובם מולאו ביד
>> תחנת בקרה ביציאה – 4 אנשים שונים בודקים שעברנו את כל התחנות.
איך שהגענו נצמד אלינו בחור (רשמי למראה) שהנחה אותנו בין התחנות, יש כאלו מאכרים בכל מדינה, בדרך כלל אנחנו מתעלמים מהם, היום משום מה לא התעלמנו – וטוב שכך כי הוא באמת עזר לנו. מדובר על נקודות שונות במרחב, לחלק צריך לנסוע (במקרה כזה הוא רץ לפנינו) וסדר שאי אפשר להפר (נניח לעשות את 6 לפני 5), ואף אחד לא מדבר אנגלית. בזכותו כל התהליך לקח קצת יותר משעה. טיפ 3 דולר.
Managua
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות. עד לפני כמה שנים הם טווחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון. כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה. אולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, אז פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה ברמה מציקה. בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או, כמו שציינו, חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
Honduras
May, 2018
לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה, עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה... כאמור שומרים אותך ערני... כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש בור מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו וזה אכן מבשר לגבי החמישים קילומטרים הבאים שהם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
Guatemala
May, 2018
בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור. קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…). הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר את סבתא שלי בשנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון.
בגבול נתקלנו בתופעה מעניינת, כדי לעבור את הגבול עם אופנוע היינו צריכים לשלם אגרה, אלא שאין בגבול איך לשלם לשם כך צריך לנסוע לבנק שמרוחק 20 ק"מ מהגבול, אלא שאסור לנו להיכנס עם האופנוע למדינה כדי לשלם את האגרה (בסוף קיבלנו אישור מיוחד, נסענו לבנק, שילמנו וחזרנו כדי לקבל אישור להיכנס למדינה).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם. ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות). מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ, ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.
האי פלורס (יש אליו גשר כך שלא צריך מעבורת כדי להגיע אליו). הייתי כאן לפני כעשרים שנים ולא הרבה השתנה, הוא יותר תיירותי אבל לא באופן שמפריע. שני סיפורים מוזרים שידגימו את העובדה שהאי נתקע בעבר. הלכנו ברחוב ושמענו קולות תקתוק רמים מתוך בית, מאחר והם חיים ברחוב (החלונות והדלתות פתוחים לרחוב כך שאפשר לראות את כל מה שקורה בתוך הבתים), הצצנו לבית - שם ישבו עשרות ילדים (כמו בכיתה), ולמדו לכתוב על... מכונות כתיבה. כאילו אין לילדים הללו סמרטפון ולא שמעו על מחשבים. הסיפור השני הוא שיש טיילת שמקיפה את האי אלא שהיא חצי מטר מתחת למים, כולל מנורות התאורה, הספסלים והכל. כששאלנו מה קורה ענו לנו בשלווה "ירד הרבה גשם" ופני האגם עלו וכיסו את הטיילת, חלק מאיתנו לא יכלו להתאפק ויצאו לשחות בטיילת.
Mexico
May, 2018
Colonial cities
אז המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה. האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להיכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות. בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אגב ליאור כבר מזמן בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.
מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר, אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)... אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים. העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות יש בכל דרום ומרכז אמריקה, כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה, אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות. בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות, מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא - בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה. לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוטים. כך הם מסתובבים בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה מעל לשעה ולא היה נראה שהם מתעייפים או שהמשקה נגמר. לנו כתיירים שבולטים בשטח (אין הרבה כמונו) הציעו משקה, אבל בעיקרון זה מיועד למוזמנים למרות שזה ברחוב.
Ensenada
רוב הטיול חיפשנו מקום עם מוזיקה חיה, למדנו שזאת בדרך כלל מוזיקה איכותית, וכייף לבלות ערב בבר או מסעדה כאשר זמר או להקה מנעימה את זמנך.
במקסיקו השיטה ממש אחרת. אתה יושב במסעדה או בבר ונכנסת להקה (מהרחוב, הם לא קשורים למקום). הלהקה תכיל בדרך כלל אקורדיון, גיטריסט- זמר, קונטרבס (ענק - חובה שיהיה), לפעמים מתופף וכלי נשיפה. הם עוברים בין השולחנות ואם מישהו מזמין אותם הם שרים עבורו (מאד רעשנים, לפעמים מזייפים – אבל תמיד מתלהבים). מי שהזמין אותם ישלם (3-5 דולר לשיר) והם ימשיכו הלאה. במקום בו אנחנו נמצאים יש עשרות להקות כאלו, כך שלא יתכן שתשב במסעדה ולא יגשו אליך פעם פעמיים במטרה לשיר לך. אם המוזה שורה על הקהל הם שרים בקול רם עם הלהקה ואולי אפילו קמים לרקוד.
עוד דרך לשמוע מוזיקה היא לעמוד ברחוב, כל רכב שני נוסע עם חלונות פתוחים ומוזיקה בפול ווליום עם מקסימום באסים, כמעט תמיד המוזיקה מקומית, עליזה ורעשנית. אנחנו גרים במלון על הרחוב הראשי (למעשה הרחוב היחיד בעיר, צבעוני והומה אדם), המרפסת שלנו פונה לרחוב הזה, ואם המרפסת פתוחה אנחנו זוכים למוזיקה כל שעות היום והלילה (בעיקר בלילה).
Driving in Mexican cities
מקסיקו מדינה ענייה לכן אין רמזורים בצמתים, גם האופנה של כיכרות טרם הגיע לכאן, מה כן הגיע? תמרור עצור! אתה נוסע בעיר וכל 100 מטר (לא פחות לא יותר) יש צומת ובכל צומת יש תמרור עצור בכל הכיוונים. לפעמים הרחוב שחוצה אותך הוא דרך עפר ולפעמים כביש 3 נתיבים בכל צד – תמרור עצור, לפעמים הכביש חוצה אותך מימין, לעיתים משמאל ולפעמים באלכסון – תמרור עצור. לפעמים אתה במרכז העיר והתנועה סואנת ולעיתים בעיבורי העיר כאשר מכונית עוברת פעם ברבע שעה – תמרור עצור.
עד כאן הכל פשוט, או יכול היה להיות פשוט אם לא הינו במקסיקו, יען כי לפעמים אין תמרור עצור (באף כיוון) ואתה שכה מורגל לעצור בכל צומת לא יודע מה לעשות, להמשיך, לעצור, להאיט, להאיץ... אם אתה עוצר הצפירה מאחור והעקיפה בפראות מימין או משמאל תבהיר לך שזה לא מה שצריך לעשות, ואם לא תעצור אז מי כן, כי הרכב שחצה אותך אף הוא לא עצר.
מבולבלים? גם אנחנו.
Food...
אקדים ואומר שאני לא אוהב אוכל מקסיקני, החיים בדאלאס לימדו אותי שהוא לא ערב לחיכי. אבל כאן אנחנו מלקקים את האצבעות (ממש – כי אוכלים המון בידיים), אנחנו במקום מסוים מאד במקסיקו (באחה קליפורניה) ובהחלט יתכן שמה שאנחנו חווים כאן לא דומה לשאר מקסיקו אבל האוכל ממש טעים.
יש למקסיקנים המון מאכלים שמגולגלים בתוך משהו (כל אחד כזה עולה דולר, ושניים זה כבר ארוחה), זה יכול להיות טאקוס, בוריטוס, טוסטדוס, טמאלס ובפנים יכולים לשים כל דבר מסלט ואבוקדו ועד מאכלי ים, דגים, בשר, עוף ומה לא. לא חריף, וטעים. הבעיה שאתה מתחיל עם אחד מזמין עוד אחד ועוד אחד ולא מצליח לסיים...
אבל הכי מעניין זה איפה אתה אוכל. ובכן בכל מקום, כל חנות שלישית היא למעשה דוכן שמוכר משהו, גם המסעדות מגישות את אותו אוכל (בדרך כלל כמתאבנים), ובקיצור בכל מקום. יש ממש ליד המלון שלנו דוכן למכירת טוסטדוס (באמצע הרחוב – כזה על גלגלים), מרובע של שני מטר על שני מטר, כל צד שלו (ויש ארבע כאלו) מספק משהו אחר אחד טוסטדוס דגים, אחד שרימפס, אחד צדפות ואחד בשר. מסביבו ימצאו בכל שעה משעות היום לפחות 30 איש שקנו ואוכלים בעמידה ליד הדוכן – הסיבה שאוכלים ליד הדוכן היא כי כשאתה מסיים אתה מזמין עוד אחד – אולי בצד אחר של הדוכן.
ושכחנו לציין פאפאס – שזה למעשה ציפס אבל עשוי טוב ויש אותו בכל מקום.
Pharmacies...
יש מדינות שמתאפיינות בסוג מסוים של חנויות שלא ברור איך כולם מתפרנסים. בספרד זה בנקים, על כל 100 מטרים יש בנק, ואתה אומר כמה כסף יש להם שהם צריכים כל כך הרבה בנקים (ואנחנו יודעים את מצבה של ספרד – אז אולי זה פיצוי, כמו אופנוע).
במקסיקו זה בתי מרקחת. על כל חמש חנויות, אחת מהן תהיה בית מרקחת. כמה הם חולים שהם צריכים כל כך הרבה תרופות? אגב כולם מפרסמים באותיות ענק שאפשר לקנות ויאגרה, כמה הם חסרי און שהם צריכים כל כך הרבה ויאגרה? בכל מקרה אם אתם מצפים לבית מרקחת בסגנון סופר פארם, אז זה לא! החנויות אמנם מרווחות ונקיות ומצופות מדפים סביב סביב, אבל על כל מדף יש שמפו אחד (לא סוג אחד של שמפו, בקבוק אחד של שמפו מקסימום שני בקבוקים), כך שבסך הכול המבחר די עלוב. אמנם יש עוד בית מרקחת ליד אבל גם הוא ריק למדי. משמע יש כאן משהו שאנחנו לא מבינים (אולי נבין שנגדל).
Tijuana
סאן דייגו וטיחואנה הן ערים שכנות. אם לא היה גבול מבדיל בניהם הן היו כמו רמת גן וגבעתיים, אלא שגבול כן מבדיל בניהן, סאן דייגו, בקליפורניה, מקום מגורם של עשירי ארה"ב, (מחיר בית מתחיל ממיליון דולר, אבל רובם יותר קרובים לעשרה מיליון דולר), מפונפנת להפליא ויקרה בטירוף. לעומתה טיחואנה, צבעונית מבולגנת וענייה (למרות שיחסית למכסיקו היא עשירה).
EN 
