אקוודור וקולומביה - כתבו עליו בעיתון הרבה דברים...
בדיעבד אקוודור אחת המדינות האהובות עלינו בטיול, כאילו מצאה דרך לקחת את הטוב מהמערב תוך שמירת הטוב מדרום אמריקה. חצינו אותה מדרום לצפון במרכז על האנדים. בקולומביה לעומת זאת היתה לנו תחושה של חוסר ביטחון וחצינו אותה ביעף.
Ecuador
April, 2018
בהכנה לטיול קראנו (ולא במקום אחד) שאקוודור מזכירה את פרו, פרות הולכות ברחוב והאבק מצטבר בכל מקום... ולכן כבוגרי פרו חשבנו שאנחנו רק חולפים על פניה וממשיכים הלאה. לעומתה קולומביה, היה כתוב באותם עיתונים, היא המדינה הכי הכי בדרום אמריקה ולכן חשבנו להתמקד בה. במציאות קרה בדיוק ההפך, באקוודור התאהבנו, לעומתה קולומביה ממש אכזבה ורק רצינו לסיים אותה.
אקוודור היא מדינה קטנה (בממדים דרום אמריקאים כמובן – שטחה גדול פי 10 ממדינת ישראל), הכלכלה שלה על הפנים, והייתה אמורה להישאר מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו היא הצליחה לשמר את הטוב מדרום אמריקה ולהיפטר מהלא כל כך טוב.
אנחנו חצינו את המדינה לאורכה מדרום לצפון במרכזה, דהיינו
אנחנו חצינו את המדינה לאורכה מדרום לצפון במרכזה, דהיינו לאורך הרי האנדים. לא ירדנו לחופים שלאורכה (היה כתוב בעיתון שהם מדהימים) וגם לא הפלגנו לגלפאגוס (צריך להשאיר משהו לטיול הבא). היה אפשר לחשוב שלאחר חודש על האנדים נמאס מהם אז זהו שלא!
איך אפשר לדעת אם מדינה מתקדמת או שהיא מדינת עולם שלישי – ובכן יש המון סימנים, למשל אם הרכבים הם מסוג ריקשה, המדרכות לא קיימות והאבק שולט בכל, חוטי הטלפון והחשמל נראים כמו תיק הסריגה של הסבתא, כל רחוב הוא שוק בפוטנציה, הנהגים מתעלמים מכל החוקים, כמות השוטרים והאזרחים דומה, הבירוקרטיה חוגגת... פרו לדוגמא עונה על כל הסימנים הללו. אקוודור לעומת זאת איננה כזאת (למרות מה שכתוב בעיתונים), יש עדיין אווירה דרום אמריקאית, בתוך נופי האנדים, הערים הקולוניאליות מטופחות, האנשים נחמדים, עם מודעות שירות (עדיין לא מדברים אנגלית) והנהיגה... אולי נתעכב שניה על נהיגה בדרום אמריקה... הנהיגה כאן, כמו בטבע, מניחה שיש לתת עדיפות לגדולים, משאית ואוטובוס הם מלכי הכביש ועושים מה שהם רוצים, ובתחתית הרשימה הולכי הרגל. אנחנו כאופנוענים די בתחתית שרשרת המזון כאילו לא קיימים על הכביש. כל זה נעלם באקוודור, הנהיגה אדיבה, ונסיעה כאן דומה למדינה מערבית ואפילו בקיטו (עיר הבירה) יפנו לך דרך ולא תשמע קקפוניית צפירות ברקע כל הזמן.
תוסיפו לזה את נופי האנדים, כבישים מפותלים, מרכזי ערים קולוניליות מטופחות, אנשים נחמדים, וחופים מדהימים וקיבלתם מדינה מדליקה. אז אנחנו מאד אהבנו ועוד נחזור לכאן.
Columbia
April, 2018
ואז מגיעים לגבול עם קולומביה. המצב הכלכלי בוונצואלה דוחף תושבים רבים לחפש עבודה ברחבי היבשת (קולומביה היא השער של וונצואלה לשאר היבשת), התור בגבול של וונצואליאנים הוא של מספר רב של שעות (להערכתנו מאות רבות של מחפשיי עבודה עמדו לפנינו בתור). באקוודור ניגשנו לשוטרת בראש התור, הראנו את הדרכונים שלנו והוכנסנו למשרדי ההגירה ללא תור, נחמד! בקולומביה לעומת זאת אותו תור, אותם אנשים, הפעם ניגש אלינו אדם והציע שתמורת סכום כסף סמלי ידאג להכניס אותנו (שוחד לשוטר למי שלא הבין).
המקום היחיד בדרום אמריקה שלא הרגשנו בטוחים הוא קולומביה ולא בגלל שקראנו אזהרות בעיתון (זה כתוב על כל מדינה באזור), אלא שביום הראשון במסעדה בארוחת הערב הציעו לנו שנזדרז ללכת למלון כי החשכה יורדת ולא בטוח להסתובב ברחוב, ביום השני עצר לידנו רכב שאמר אל תסתובבו כאן באזור רק במרכז העיר, ביום השלישי שרטטה לנו בעלת המלון על המפה אזורים שלא כדאי שנסתובב בהם וכן הלאה.
וזה לא שלקולומביה אין את האנדים עם נופים המדהימים, ואנשים נחמדים שרק רוצים לדבר לעזור, אבל...
ולסיום סיפורו של כביש. בוגוטה, עיר הבירה של קולומביה היא כרך עצום שגרים בו שמונה מיליון תושבים. קולומביה היא מדינה יחסית מתקדמת ומערכת הכבישים שלה סבירה פלוס, כך ששום דבר לא הכין אותנו לדרך הראשית שמובילה מדרום לכיוון בוגוטה. כביש דו מסלולי (אחד בכל כיוון) שמתפתל בהרים בנוף האנדים היפיפה, נסיעה שהייתה אמורה להיות מהנה לכל אורכה. אלא שבכביש הזה שהוא עורק תחבורה ראשי עוברות אלפי משאיות ביום ולא סתם משאיות, סמיטריילרים ענקיים שלעיתים בעליות הפסיכיות מאיטות עד כדי 5 קמ"ש (וכנ"ל בירידות). עד כאן לא נורא, אלא שיש סיבובים כה חדים שמשאיות לא יכולות לקחת בנתיב שלהם ועוברות לנתיב ממול כדי להסתובב, מה שיוצר פקקים בסיבובים הללו. גם עם זה עוד היינו מסתדרים. אלא שהמשאיות הללו, שכנראה לא תוכננו לכביש הספציפי הנ"ל, נוטות להתקלקל, לאורך הדרך היו עשרות משאיות תקועות (תמיד באמצע העלייה או הירידה הכי קשה) ומאחר והכביש צר וללא שוליים, הן עומדות באמצע הכביש החד מסלולי ויוצרות פקקי ענק. גם עם זה עוד היינו משלימים אלא שפרנסי הכביש החליטו שצריך לתקן/ לנקות/ לגזום את הכביש דווקא ביום הזה (ובטח בכל יום מימות השנה) כך שכל כמה קילומטרים יש מחסום שחוסם נתיב אחד (מתוך האחד שקיים) ומפנה את התנועה לנתיב ממול לסירוגין. בתוך הכאוס הזה אנחנו מתנהלים על אופנוע שנסיעה בחמישה קמ"ש אינו הנקודה החזקה שלו אך למזלנו חזק מספיק כדי לעקוף משאית ענק בעליה בזמן של מיצמוץ עין כך שלקח לנו רק ארבע שעות לעבור מרחק של מאה ק"מ.
אופנועינו עושה כעת את דרכו באוויר לכיוון פנמה סיטי (אין כביש שמחבר את דרום אמריקה עם מרכזה) ואנחנו נצטרף אליו באוויר מחר. לקח יום שלם במכס כדי לשלוח אותו (בעיקר מאחר ופרקו כל חלק ממנו כדי לוודא שאנחנו לא מעבירים סמים) ולא ברור מה מחכה לנו בצד הפנאמי.
EN 
