אנשים מצלמים
אנחנו מיזנתרופים (הנה אמרנו את זה), פורחים בזוג, מסתדרים ברביעייה אך ככל שעולה מספר האנשים סביבנו גדלה תחושת החנק. ואז עולה השאלה איך אפשר להיות בפרו בלי לעלות למצ'ו פיצ'ו (צפוף), לטייל בניו יורק בלי לעבור בטיים סקוור (מחניק), להשתתף במצעד הגאווה בלונדון (דחוס) לחרוש את ארגנטינה בלי מפלי האיגוואסו (דחוק), או לבקר בילוסטון בלי לחכות שהאולד פייטפול יתפרץ (מפוצץ) - רמז למרות שבכולם כמות התיירים פשוט גדולה יותר מאשר המקום (או קנה הנשימה שלי) יכולים להכיל – חייבים לבקר בהם, לעמוד בפקקי תנועה (של אנשים), לצעוד במסלול שתוכנן במיוחד עבורך ועבור עוד כמה מיליונים, לעמוד בתור לבקבוק מים במחיר מופקע ולצלם יחד עם כולם בדיוק בפינות שנועדו לשם כך.
אאוריקה - מצאנו שיטה שבה אנחנו לא רק שלא סובלים אלא אפילו נהנים למרות שמסביב יש המון אדם רוחש ורוגש.
פתחנו בפרויקט (כבר לפני כמה שנים) בו אנחנו מצלמים אנשים שמצלמים את מה שאנחנו היינו אמורים לצלם. ואיפה יש יותר אובייקטים לצילום מאשר בדיוק באותם מקומות שבהם היינו סובלים. וכך אנחנו מסתובבים לנו (כמו אנתרופולוגים מורמים מעם) ומחפשים אנשים מצלמים. ובא לציון גואל.