החיים מעבר לעבודה

כאשר הייתה שורה המוזה על אמא שלי הייתה נפתחת קופסת התמונות. מידי פעם נשלפת תמונה שחור לבן (יותר נכון לומר חום לבן), בדרך כלל דהויה מזוקן ואימי מתארת את המופיעים בתמונה ואיך הם קשורים אלינו - הדוד פאפולה, דודה פורטון, ועוד שמות וקשרים משפחתיים מורכבים. התמונות ששרדו הכי טוב הם אלו שצולמו בסטודיו כשהמצולמים מופיעים עם מיטב מחלצותיהם, הילדים לבושים באותם בגדים ומסודרים לפי הגובה, או לאחר חתונה בבגדי חתן כלה. התמונה אותה הכי אהבתי היא של סבא שלי, בכור (כך קראו לו) בערך בגיל 20 על שפת הים עומד עמידת ידיים על קורה, לצד סבי השרירי עומדת בחורה עם מבט הערצה על פרצופה (כנראה סבתא). התמונה מתעדת פיסת זיכרון מהזקן השברירי שגר באותה עת בביתנו וכילד היה לי ממש קשה לקשר בין השניים.

בקופסא הייתה מעטפה מיוחדת לאחיה הבכור של אימי, אברהם, שהיה עורך דין שהתמחה ברכישת אדמות עבור היהודים ונרצח על מדרגות בית הטאבו בחברון, השאיר אחריו שני ילדים שהקשר איתם נותק ובאתוס המשפחתי הם נשארו ה"ילדים" (הם בטח כבר בני שמונים היום). למעטפה צורפה גם כתבה מ"דבר" או "המקשר" שתיארה את הרצח אך מרוב קריאה כבר אי אפשר היה לראות את רוב הכתוב. באותה מעטפה הייתה גם תמונה בודדת של אסתר, אחותה הגדולה של אימי, שנסעה לבקר את הוריו של בעלה באירופה ונתקעה שם עם פרוץ המלחמה (העולם השנייה), עקבותיה נעלמו, בהתחלה עוד הגיעו מכתבים אך הם הפכו להיות יותר ויותר נדירים עד שפסקו. במשך שנים כל יום בשעה שתיים בדיוק הופעל בביתנו הרדיו ואמא האזינה למדור לחיפוש קרובים, אולי...

בניגוד לרוב התמונות שניתן מייד לזהות את גיל התמונה על פי הלבוש השונה והמוקפד, התנוחה המעוצבת והרקע המתוכנן, התמונה מטיול במדבר יהודה, בה רואים קבוצת מטיילים לפני טיול אינה נבדלת מקבוצת מטיילים שהיית מצלם היום, המכנסיים הקצרים, נעליים גבוהות וגרביים מקופלים, חולצות חקי בתוך המכנסיים והתנוחה הטבעית של המצולמים. התמונה צולמה בזמן המנדט והטיול הוכתר השם "הטיול הגדול". הרבה סיפורים סופרו על הטיול, החל בסנדל של אבי שנקרע ואוחה על ידי אמי בעזרת תחבושת, בארוחת הסרדינים שגרמה לצמא בשלב מאוחר יותר, איבוד הדרך במדבר במשך כמה ימים (לא אומת הזמן האמיתי – יתכן ואלו היו רק כמה שעות), להתייבשות של המטיילים ועד המעצר של אמא שלי על ידי הבריטים בחשד שהיא גאולה כהן (ואולי אלו היו שני טיולים נפרדים).

הדוד פאפולה, שכבר כשהייתי ילד היה זקן עתיק ונצפה רק בחתונות ושמחות ושמעולם לא ממש הבנתי את הקשר המשפחתי בניינו, אם כי כל פעם ששאלתי אמי הגיבה ב-"זה מאד פשוט" והפליגה בתיאור עץ המשפחה, ושלא הבהיר לי במאום היכן אני והיכן משפחת פאפולה. משום מה דווקא הדוד פאפולה זכה למקום של כבוד בקופסת התמונות. עומד נשען על מקל הליכה עם חליפה שלושה חלקים, פפיון, מטפחת בולטת מכיס החליפה עם שביל באמצע ומביט ישר למצלמה, לידו יושבת כלתו עם הינומה שמכסה את מצחה ומגיעה עד הרצפה, נעלי עקב בשני גוונים של לבן וידה מונחת קפואה על ידית הכיסא. אני זוכר שכילד אהבתי לבהות בתמונה הזאת (בלי לגעת), אולי בגלל איכותה הגבוהה של התמונה ששרדה את הזמן שעבר, יתכן שיופיה של הכלה (בלי ציניות) או הרקע המוקפד, חלונות כנפיים, ריצפה בדוגמא ושידה עם אגרטל.

אימי נפטרה ואין מי שיספר את הסיפורים מאחורי התמונות, את רוב המצולמים אין מי שיזהה אך שתי תמונות אי אפשר לפספס, אחת במסגרת עגולה של אבי בן כשנה יושב על כרית לבוש בשמלה עם הפיפי בחוץ, מבט ערני על פניו, על צווארו קמע ועל זרועו צמיד למזל. והתמונה השנייה של סבי וסבתי – בכור ורבקה ארווץ, שלובי זרוע עם רקע של פריז (בתמונה בסטודיו), סבי עם שפם פרוסי, תסרוקת מוקפדת ושביל בצד, צווארון מורם ועניבה דקה, שרשרת שעון גנדרנית על חזהו וסבתי בשמלה עד הרצפה שמדגישה מותניים דקות ואגן רחב (כנראה שזה היה אופנתי), עם חולצת תחרה מכופתרת עד הצווארון תסרוקת קסדה ושניהם מביטים במבט רציני לתוך המצלמה.

לא מזמן מצאתי את קופסת התמונות, חלק מהתמונות זיהיתי ואת אלו שלא זיהיתי שאלתי את אבי שהמציא על המקום שמות ואנשים שאין קשר בניהם למצולמים. החלטתי שזאת הגזמה כשהוא טען בתוקף שהתינוקת עם הפיפי (של בת) היא/הוא אבי בכבודו ובעצמו, לך תדע איזו תיבת פנדורה פתחתי שם.