מרוקו

מאז ימי הצופים והצבא לימדו אותך לסמוך על מפה. כאן המפה והשטח לא ממש חברים. מהר מאד אתה מגלה שפשוט אין קשר בין המפה למציאות (מפת נייר וה GPS). כאשר כתוב במפה שהמרחק הוא למשל 25 ק"מ המרחק במציאות יכול לנוע בין 15 ל 35 ק"מ, כאשר כתוב שיש צומת המציאות יכולה לנוע בין אפס צמתות לשלושה. כמובן שה- GPS מתעלם מהמפה ומראה לך איפה אתה נמצא (שזה בדרך כלל לא על כביש). נשאר לנו לנווט רק באמצעות אבני הדרך (Mile stones).

אז יצאנו מעיר א' ותכננו להגיע לעיר ב' - יש דרך ראשית בין שתי הערים, ויש דרך שחוצה את ההרים וקצרה יותר. ה- GPS המליץ על הדרך הקצרה. בדיעבד אין סיכוי שרכב שאיננו 4X4 עובר את הדרך הזאת (למרות שממש למעלה פגשנו רנו 5 מפזזת בקלילות בדרך). הדרך יפיפייה חוצה את האטלס ולא יכולנו לבקש מסלול יפה ומאתגר יותר - מסלול שהיה אמור לקחת שעתיים בכביש הראשי לקח 5 שעות בדרך פתלתלה. אבל היה שווה כל רגע.

ואז באחת אתה מבין שאתה במדבר. בשנייה אחת הנוף משתנה מירוק למדבר אדום ללא עץ או שיח. הדרך אמנם ברובה עוברת בוואדי שזורם בו נחל ולכן יש פס ירוק לאורך כל הדרך, אבל מאה מטר הצידה מהפס הירוק הכל שממה. אנחנו מתקרבים לסהרה.

הבתים כאן עשויים מבוץ שצבוע בגוונים של אדום ובורדו (בחזית בלבד). בשלב מסוים התושבים נוטשים את הבית (אולי כשמסובך כבר לתחזק אותו) והבית פשוט נמס בהדרגה (בגשם שכנראה יורד כאן לפעמים – עובדה, יש מים בנחל). וכך רואים ערים שלמות שנזלו אל מותן.

תופעה שלא הצלחנו להסביר – הדרך בה נסענו היא כביש דו מסלולי די צר (כשרכב בא ממול יורדים לשוליים). אחת לכמה ק"מ יש עיירה נניח 50-100 בתים. כאשר נכנסים לעיירה, הכביש הופך לרחב, יש מדרכות, יש תאורת רחוב מפונפנת, עצים ולעיתים אפילו ערוגות פרחים, הבתים משופצים וצבועים כך שנראה שמדובר על עיירה מודרנית וחדשה. כאשר נכנסים רחוב אחד פנימה הבתים מטים לנפול מבוץ מוזנח ולא צבוע. העיירות נראות כמו עיירות רפאים, החנויות ברובן סגורות וכמעט ואין אנשים ברחובות. שנבין, מסביב אין כלום רק מדבר. אולי המלך עבר כאן, אולי התקציב נגמר בחזית, אולי זה פרוייקט שיקום שכונות, ואולי זאת מרוקו.