הקדמה
הילדים בגרו ועזבו את הבית וזה בדיוק הזמן לצאת לטיול אחרי צבא. ארזנו קצת מזוודות וקנינו קרוואן (כמו שרק באמריקה אפשר למצוא) כזה עם כל הפינוקים, מקרוז קונטרול ועד מכונת קרח ומכונת קפה, עם אופנוע קטן מאחור (Suzuki GZ 250), ויצאנו למסע של שנה. התחלנו בפלורידה וכל שידענו שאנחנו צריכים להיות בקיץ באלסקה. השתדלנו ככל האפשר לעבור בחצר האחורית של ארצות הברית, דרך פארקים וללא ערים. כאשר אתה נוסע מאחור (ג'ורג'יה, דרום קרוליינה, טנסי, קנטאקי, אוהיו, מישיגן, אילינוי, איווה, נברסקה, קולרדו, וויומינג, מונטנה) אתה לא פוגש תיירים והמקומיים יוצאים מדעתם כאשר רואים שמספר הרכב מפלורידה וכששומעים שאנחנו בדרך לאלסקה זה בכלל נשמע להם מדע בדיוני.
כשחצינו לקנדה, לאחר כשלושה חודשים, והגענו לרוקי'ס הקנדיים התחלנו לפגוש תיירים ובסוף אפילו נתקלנו בזוג ישראלים רוכבי אופנוע - דנה וליאור. דנה וליאור בגיל של ילדנו אבל הקליק נוצר כבר בחצי שעה הראשונה, גם הם בדרכם לאלסקה, כך שפגשנו בהם עוד מספר פעמים לאורך הדרך - הם באוהל ואנחנו בטירה על גלגלים שלנו.
בסוף אלסקה נפרדו דרכנו, והמשכנו להתעדכן במסלול. ואז יום אחד הבנו שהם נוסעים לדרום אמריקה ומסיימים בארגנטינה. בהחלטה של רגע, קנינו את האופנוע שלהם, מכרנו את הקרוואן (אחרי 8 חודשים) ולקחנו טיסה לבואנוס איירס שם חיכו לנו הזוג הצעיר ואופנוע BMW GS 1200 מאובזר לטיול. והנה אנחנו מתחילים את פרק ב', חצי שנה על אופנוע מבואנוס איירס לטקסס.
זה לא המסע הראשון שלנו על אופנוע, כבר שוטטנו באירופה חודשיים (מרומניה לאוסטריה וחזרה) על Yamaha R6, חצינו את ארה"ב במשך שלושה חודשים (מסן פרנסיסקו דרך ניו יורק למיין וחזרה לניו יורק) על Suzuki V-Strom 600, וקרטענו בהודו חודשיים (ממומבאי לוורקלה וחזרה לבנגלור) על הנפילד 500, ועוד גיחות מזדמנות אחרות, אבל אתגר כמו זה עוד לא עשינו. ובכל אופן איך יורדים מרכב 34 רגל (בערך 12 מטר אורך) עם מנוע 8300, אוטומטי בכל אספקט אפשרי, חדר שינה צמוד שנפתח לחדר רגיל (נקרא Slider בעגה המקצועית) פלוס סלון שנפתח לחדר בגודל 6X3 (עוד Slider), עם מטבח אמריקאי מאובזר מלא (למשל מקרר 4 דלתות), 3 מערכות מיזוג וחימום ומה לא. איך עוברים מכל הטוב הזה, לרכב דו גלגלי עם מושב בגודל 20X20, חיפוש מלון כל ערב (אנחנו כבר לא בגיל לישון בלי מזרון וגג מוצק מעל הראש), וגשם, ורוח, וחום, וציוד מיגון... טוב אל תרחמו עלינו: א. הבאנו את זה על עצמנו, וב. אנחנו נהנים מכל רגע.
יצאנו לדרך בואנוס איירס דרך אורוגוואי לברזיל (הקרנבל), חזרה לארגנטינה, צ'ילה, וצפונה פרו אקוודור, קולומביה, מטיסים את האופנוע לפנמה ולמרכז אמריקה, קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס, גואטמלה, מקסיקו עד לטקסס.
צפון אמריקה
8 חודשים, מאי-דצמבר 2017
Tampa, Florida
March, 2017
קיבלנו את הרכב, לאחר מילוי גזיליון של טפסים, ומעבר די מדוקדק על מלא ברזים שיש בקרוואן - יש מיכל דלק ומיכל גז, מיכל מים נקיים ומים אפורים (מהמקלחת והכיור), ומים שחורים (מהשירותים) ולכל אחד מערכת בקרה עם אורות מהבהבים, ברזים ושעונים.
יצאנו למסע קניות (רק של מה שחובה) מצינורות ניקוז ועד סכו"ם, ויש לנו כלי מטבח לארוחה ראשונה, כלי מיטה לשינה ראשונה, ואפילו אוכל לארוחה הראשונה.
On the way – the beginning
April, 2017
אתם בטח תוהים איך זה לנהוג אוטובוס - סתם צוחק אני יודע שאתם לא תוהים בכלל ובכל אופן אספר לכם. יש שלושה ממדים לנהיגת אוטובוס ששונים מרכב רגיל – אורך, רוחב וכוח המנוע. נתחיל בפשוט יותר - כוח המנוע. למרות שיש לרכב הזה מנוע 8100 הוא לא אלפא רומיאו. אך זה פחות מפריע כי כל הנהיגה כאן רגועה יותר, אני כמעט ולא עוקף ובעליות רגילות אין שום בעיה, נראה כשנגיע להרים ולכבישים צרים מה המשמעות. השני שהוא די פשוט - האורך. כאשר לוקחים סיבוב צריך לקחת בחשבון את אורך הרכב אחרת מורידים תמרורים (עוד לא קרה אבל בטוח יקרה). והאחרון והמסובך ביותר הוא רוחב ברכב. הרכב שלנו (כולל מראות) הוא ברוחב נתיב, אין מקום למשחק. כך שכל תזוזה ולו הקטנה ביותר אתה מחוץ לנתיב. וזה אתגר אמתי שמצריך תשומת לב כל הזמן. אתה מגלה שיצאת מהנתיב ומתקן ואז מיד יוצא מהצד השני ומתקן וחוזר חלילה. בסוף נעצרנו על ידי ניידת משטרה. הם צילמו אותי מזגזג, טענו שמישהו התקשר והתלונן עלי (כנראה חשבו שאני שיכור), הסברתי לה שאני נהג חדש והיא שחררה אותי ללא כלום אבל מאז נהגתי הרבה יותר לאט. צריך להתרגל לעובדה שזה לא אוטו ספורט.
אה, מצאנו מחסן ענק מתחת למיטה. מעניין מה עוד אנחנו לא יודעים על הקרוואן הזה.
On the way to Chicago
April, 2017
בקמפינג יש תושבים חולפים (כמונו) שבאים ללילה או שנים וממשיכים, ויש את ה"קבועים", הקרוואן קבוע שם ובונים סביבו כטוב בעיניהם - מדרגות, מרפסת, סככה, מחסן וכיוצא באלו. באים לכאן לסופי שבוע או לחופשות. יש כמעט בכל קמפינג כזה ברכה, מגרשי משחקים לילדים, מגרש כדורסל וכדומה, כך שהילדים מסתובבים חופשי. ויש דבר אחד שמשותף כמעט לכולם, ליד הבית חונה רכב גולף (קלנועית) ולפחות פעמים ביום, בבוקר ובערב, חובה לצאת עם כל המשפחה לסיור בשבילי הקמפינג ולנופף לשלום לכל מי שנקרא בדרכך.
Cedar Rapids, Iowa
April, 2017
לאט לאט מתרגלים לגודל של הבית שלנו... ה ו א ע נ ק. נוסעים בכבישים צדדיים לראות את אמריקה מהצד האחורי שלה, אין הרבה תנועה, נוסעים לאט, הכל פחות ממוסחר, והכי חשוב יש מה לראות מנוף ועד אנשים. החיסרון, כאשר באה מולך משאית זה ממש אבל ממש מפחיד (המראות ממש משפשפות אחת את השנייה).
פעם ראשונה שלא התחברנו לשום דבר בלילה. חשמל זה פשוט – יש גנרטור ברכב שעובד על הדלק של הרכב כך שהכל פועל כולל המזגן וכו', מים - יש לנו מיכל שנראה שבשימוש רגיל יכול להספיק לשלושה ימים (אני מאמין שאם נחסוך נוכל אפילו שבוע בלי למלא את המיכל), ביוב - יש לנו שני מכלים נפרדים (נקרא מים שחורים ומים אפורים – משאיר לכם לנחש מה זה מה), נראה שאפשר להחזיק מעמד שלוש ימים בלי ריקון, הבעיה היא המים השחורים, שם אין משחקים צריך ביוב כדי לשחרר אותם (ונראה שגם כאן אפשר להחזיק מעמד שלושה ימים), כך שנראה שאנחנו חייבים למצוא קמפינג עם חיבורים (נקרא hookup) פעם בשלושה ימים.
On the way to Denver, Colorado
April, 2017
בטקס חגיגי נפרדנו מנברסקה (אליה נכנסנו אתמול וחצינו אותה מצד לצד). קרוב לוודאי שלא נחזור אליה במהלך חיינו (לקח לנו 65 שנים להגיע בפעם הראשונה), מי בכלל עובר בנברסקה (מדינה עם מיליון תושבים וכמות פרות כפולה), שכל תרומתה לעולם היא בכמות התירס למאכל פרות וחזירים שהיא מגדלת. עברנו כבר מדינות שכוחות אל כגון איווה, אינדיאנה, קנטקי או ג'ורג'יה, אבל לא נתקלנו בחור כה נידח. רוב האנשים גרים כשהשכן הקרוב במרחק מייל ואני בטוח שאין לכם מושג מה עיר הבירה שלהם (לינקולן) או איפה הם על המפה. אירה שחושבת שיש כאן אנרגיות טובות.
Small town in Wyoming
May, 2017
על הדרך משום מקום לשום מקום ראינו קמפיג שנראה נחמד וחנינו, בלילה הגיעה סערה וירד שלג ונתקענו. בעיירה שקיימת מ- 1910 יש 52 תושבים, היא יושבת על כביש שולי ללא תנועה. יש בעיירה קמפינג (את זה אתם כבר יודעים), מוטל, בר, מסעדה ועוד מסעדה, מוסך ותחנת דלק אבל אין בית ספר. אבל יש הפתעה בעיירה. חנות המכולת, שהיא כפי שאתם יכולים לנחש בגודל של חדר קטן בבית סטנדרטי, אבל לחנות המכולת מחוברת חנות לכלי עבודה והיא בגודל של קניון, ענקית ושיש בה כל מה שאפשר לחשוב, מי קונה כאן כשהישוב הקרוב הוא במרחק 50 מייל?
Montana, Wyoming – near Yellowstone
May, 2017
הגענו למונטנה, עוד מדינה שלא היית מגיע אליה אם לא היית מכוון לשם. מונטנה, וויומינג, נברסקה, איווה, אינדיאנה, קנטאקי...
שתי שמורות טבע טיטן וילוסטון בסביבה. שתיהן נראות כמו שומר מסך (פעם היו קוראים לזה נקודת קודאק), בגודל של מדינת ישראל, כמות תיירים פסיכית, למרות שאנחנו עדיין לא בעונה אין מקום לאוטובוס שלנו. בסופו של דבר התמקמנו בחניון על שפת אגם עם נוף הרים מושלגים ציורי כ- 20 מיל מחוץ לילוסטון ונתמקם כאן למספר ימים.
ילוסטון יושבת על חיבור של לוחות טקטוניים (גם ישראל), דבר שלא היה הופך אותה לשום דבר מיוחד, אבל כאן המגמה (שזאת השכבה האמצעית של כדור הארץ שבדרך כלל מתחילה בעומק 50 ק"מ, התקרבה לקליפה בערך 5-10 ק"מ עומק – כך שיש כאן חומר חם קרוב יחסית אלינו. ומי תהום מתחממים ופורצים בצורה של גייזרים.
אחד התחביבים של האדם הוא לרדוף אחרי בעלי חיים, פעם הוא היה יורה בהם ומפחלץ אותם ותולה אותם בסופרמרקט, היום הוא מצלם אותם ותולה את התמונה על הקיר בפייסבוק. דובה עם שני גורים הולכים קרוב לכביש. כל כלי הרכב נעצרים (פקק חצי ק"מ) כולם יוצאים על מצלמותיהם וטפם ומצלמים. המצחיק שאוכלוסיית הדובים, זאבים, ביזונים איילים גדלה כל הזמן ופולשת אל מחוץ לשמורה (אין לה גדרות) ואוטוטו ביזון בניו יורק לא יהיה מחזה נדיר.
Nice camping in Montana near Yellowstone
May, 2017
גייזר מטבעו אינו דבר קבוע וקשה לחזות מתי הוא יתפרץ בפעם הבאה, לכן כה מתלהבים מהגייזר שנקרא "הנאמן הזקן", הוא מתפרץ בתדירות של 92 דקות כבר מעל ל-100 שנים. מסביבו יש עשרות ק"מ של מסלולי הליכה לנביעות, בריכות ולגיזרים הרבה יותר יפים ומרשימים אך בלתי צפויים (או שמתפרצים אחת לחודש, שנה או חד פעמי) בערך רבע שעה לפני כל התפרצות של הנאמן הזקן מגיעים אלפי אנשים ומחכים להתפרצות שלוקחת כדקה עד שתיים, ואז מסתובבים וחוזרים לרכבים שלהם.
בנעורי, היתה בנמל ת"א חנות גלידה בשם מונטנה. ביום שישי בערב היינו הולכים לאכול גלידה, כוס גלידה אמריקאית ענקית, עם קצפת שגולשת מהכוס ודובדבן בקצה. נמל ת"א היה אזור מסחרי של מוסכים ומונטנה. בכל יום שישי היה שם מפוצץ בצעירים בני 16 וגם אנחנו. מונטנה ירדה מגדולתה וכמעט שנעלמה, אך כמו עוף החול, חזרה לכותרות בעקבות הסרט אסקימו לימון שחלק גדול ממנו מתרחש ממש שם. לפני כמה חודשים כשהסתובבנו באזור החלטתי שבא לי גלידה מונטנה - במקומה יש חנות לאסלות וחרסינות. למה אני מספר את כל זה, אנחנו במונטנה (המדינה לא החנות), ונכנסנו לחנות גלידה (סטנדרטית) והזמנו גלידה ובום, אותה צורה, אותו הטעם, אותה קצפת ואותו דובדבן מלמעלה, מסתבר שהמסורת נשמרה. מונטנה חיה וקיימת (ולא רק אצלי בראש).
Dilon, Montana
June, 2017
עיירות רפאים זה לא מה שאתם חושבים, מדובר בעיירה שהייתה שוקקת לפני בערך מאה שנה, כמעט וננטשה ואז שחזרו את המוקדים העיקריים בעיר והפכו אותה למקום לתיירות. לדוגמא, היינו בעיירה בשם ורג'יניה שהיו בה עשרות אלפי תושבים בשיאה והיום חיים בה פחות ממאה. הרחוב הראשי נראה כמו רחוב במערבונים, חלק מהמקומות הוא כמו מוזיאון וחלק שופץ ומתפקד. זה נשמע כמו מקום קיטצ'י לתיירים והוא אכן כזה אבל ממש מקסים ושווה טיול. אנחנו כאמור מחוץ לעונה ולא היו הרבה תיירים, אבל המקומיים אמרו לנו שבעונה עוברים שם מיליון תיירים, אז תחליטו לבד.
אגב "עונה" במונטנה. מונטנה היא בצפון, זה אומר ששישה חודשים היא מכוסה שלג עמוק ופרט לגולשים אין פעילות, עוד שלושה חודשים קר שם כמו בקוטב וזה אומר שפרט למקומיים אין שם כלב, נשארנו עם שלושה חודשים בשנה שיש מלא פעילות, הכל ירוק, סביב הרים מושלגים ונראה ממש מקסים, לדעתי אחת המדינות היפות בארה"ב (אם לא ה). מאחר וזה מקום כה נידח, האנשים ממש מקסימים, כולם פונים אליך מיוזמתם (מוזרים לא?), ומפתחים שיחה, מספרים לך, שואלים, מתעניינים, רוצים לעזור וכו'.
Hungry Horse, Montana
June, 2017
בצעירותי" בעיקר מסיבות של חיסרון כיס, תיקנתי הכל לבדי, עם השנים התרגלתי להעסיק אנשים שיעשו זאת עבורי. ופתאום מסיבות אחרות לחלוטין חזרתי לתקן הכל לבד. פשוט אין למי לקרוא, אנחנו בחורים וכל יום במקום אחר. אבל הסיבה העיקרית היא התנועה המתמדת של הבית שלנו מעלה את הסיכוי לתקלות. עד כה היו לנו בעיות בחשמל - החלפתי כבלים, הגגון לא התקפל (שעושה צל) – יצא מהמקום, האופנוע לא מניע – נפל בורג, הוישר בצד הנהג לא עובד לעיתים – תוקן כבר 10 פעמים, מה שמראה שזה לא באמת תוקן, נזילה בשירותים – אני דוחה את זה לפעם אחרת, המקרר לא פועל – צריך לעשות לו ריסט וכן הלאה. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע לתקן – אני מניח שקונה קרוואן חדש. בסה"כ זה שטויות ולוקח כמה דקות לתקן אבל צריך לדעת מה לעשות.
Saint Mary, Glacier park, Montana
June, 2017
האמריקאים ידועים כעם זהיר, אם בגלל שהם כאלו, אם בגלל שהם חוטפים תביעה בבית משפט על כל חוסר זהירות ואם בגלל... נסענו בדרך הרים, לפני פניה לקיצור דרך הופיע שלט שאסר על רכב מעל אורך מסויים לפנות, לאחר הפניה היה שלט שמזהיר רוכבי אופנועים מהשיפועים בכביש, לאחר כמה מטרים הופיע שלט שהדרך מסוכנת, השלט הבא ציין שאבנים עלולות ליפול על ראשנו, השלט שלאחריו אסר על מהירות מעל 25 מייל לשעה, השלט אחריו איים שאם ניסע מעל המהירות המותרת נחטוף כפל קנס, השלט אחריו דיבר על כביש משובש, אחריו התריע על צבאים בכביש וכן הלאה עוד מספר שלטים שהזהירו על סכנות איומות שיעברו על מי שנוסע בכביש. אדם שפוי לא היה פונה, אז פנינו וציפינו לכל הסכנות האיומות שאמורות לחול על ראשנו. שורה תחתונה – סתם כביש חמוד וצר על סף תהום עם פיתולים מעניינים. אבל מי שנוסע במהירות המותרת (לא יותר מ- 25 מייל לשעה) מוצא את הדרך נעימה וחלקה.
Saint Mary, Glacier park, Montana
June, 2017
יש רק שלוש סיבות להגיע לקנדה או צפון ארה"ב - צייד, דייג ולראות דובים. מאחר ואנחנו לא צדים וגם לא דגים ואנחנו כבר כאן לא נותר לנו אלא לחפש דובים.
יש משהו הרפתקני בלחפש דובים, מצד אחד נשיפה של החיה הזאת לכיוון שלך עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, מצד שני שניכם חולקים אותו אזור בלי סורגים או עזרים טקטיים אחרים (על כך נרחיב מאוחר יותר). אתה הולך במסלול הליכה וכל מי שאתה פוגש מתעניין האם ראית דובים. ולמרות ה"סכנה" זאת לא באמת סכנה כי הדוב לא ממש מתעניין בבני אדם (הוא לא אוכל בשר בדרך כלל), לכן אם לא תפתיע אותו ואם היא לא עם הגורים שלה, כל מה שישאר מהמפגש הם מספר תמונות (בצד שלנו, כי דובים בדרך כלל לא מסתובבים עם מצלמה).
דובים הם דבר גדול כאן, כל פחי האשפה בנויים כך שדוב לא יכול לפתוח, כל שולחן פיקניק מכוסה בשלטים לא להשאיר אפילו פירור אחריך, אין מסלול הליכה או נסיעה שלא נדון נושא הדובים, יש ציוד הגנה מדובים, ספריי נגד דובים, גדרות מיוחדות, אמצעים חשמליים. עודף האזהרות נותן תחושה שזה רק לתיירים, ניפחו את הדובים לכלל הרפתקאה והתיירים משתפים פעולה.
במהלך חיי הארוכים נתקלתי בדוב בטבע אך בכל המקרים היינו מוגנים בתוך הרכב שלנו. היום פגשנו שני דובים בשני אירועים שונים בטבע, אחד דוב שחור ואחד גריזלי, ממש לידנו (10-20 מטרים מהשביל בו הלכנו). למותר לציין שרק אנחנו התרגשנו, הדוב ממש לא. שלא תחשבו ששבענו אנחנו נמשיך לחפש דובים לבנים באלסקה.
Bunff, Canada
June, 2017
לאחר חודש בנופים צפוניים שהכל ירוק מסמא, עם יותר אגמים מאנשים, והרים מחודדים עם לבן למעלה כמו בסרטים, אתה מתחיל לשאול את עצמך האם מתרגלים לזה. כנראה שכן, כי סתם אגם (דהיינו הצבע שלו לא ירוק אזמרגד, או טורקיז צהבהב), או סתם הר (דהיינו אין לו את הצורה של מרי הקדושה או שהוא נושק לאגם שצבעו שמים בליל ירח מלא), ואם אין שם משפחת דובים (אבא דב, אמא דובה ובן דב – או לפחות את זהבה), אזי יש תחושה שכבר היינו כאן. ואנחנו כידוע יצורים שאוהבים שינוי. ויש לכך כמה אינדיקציות ברורות: לפי כמות הצילומים, בהתחלה צילמנו כמו צלם חתונות בזמן החופה, וכעת יש ימים שלמים שהמצלמה נשארת בתרמיל. אפשר גם לדעת את זה על פי נושאי השיחה, עד כה כל הזמן התלהבנו מהנוף (גם אם הוא כלל רק שדרה של עצי אורן סטנדרטיים), כעת אנחנו מדברים הרבה יותר על מזג האויר. אפרופו מזג אויר, ככל שמצפינים נהיה קר יותר (כצפוי), אבל יש ימים ממש קייציים לעומת צפי למחר שירד שלג. בתוך כמה שעות הטמפרטורות יכולות לרדת ב- 15 מעלות, אז זאת סיבה טובה לדבר על מזג אויר.
Lake Louise, Banff, Canada
June, 2017
אנחנו בדיסנילנד של הפארקים הלאומיים, מבחינת כמות תיירים. בנף ולייק לואיז מושכים מיליוני תיירים בכל שנה. אוטובוסים מלאי תיירים (בעיקר מיפן) בכל מקום, בכל מסלול הליכה (אפילו בנידחים שבהם) יש טיילים. ואנחנו לא בעונה. בכניסה לקמפינג שלנו (היחיד שנמצא בלייק לואיז) אי אפשר להזמין מקום (first come first served), בכניסה לקמפינג יש סימונים על הכביש שמרמזים שהתור יכול להגיע לק"מ. אני מדמיין חופשה שבה אני מגיע לליק לואיז ועומד בתור כל השבוע ואז בדיוק שמתפנה לי מקום בקמפינג אני צריך לחזור הביתה כי נגמרה החופשה. יש מסלול שמקיף את לייק לואיז, הוא המסלול הכי מקובל כאן (שטוח, פשוט, בלי בוץ ועם נוף מדהים – כבר עשיתי אותו פעם לפני מספר שנים), בכל מקום בעיר כתוב בעונה כדאי לעשות את המסלול (שלוקח כשעתיים שלוש) לפני שמונה בבוקר. איזה מזל שאנחנו לא בעונה!!!
Jasper, Canada
June, 2017
עד כה מתחילת הטיול היינו בעיקר בפארקים לאומיים (או בדרך עליהם), המשמעות היא שכל המקומות מתויירים, ועם רמת שירותים סבירה פלוס. למזלנו אנחנו מחוץ לעונה כך שהכל לא צפוף, אנחנו קרוב לעונה, כך שהכל פתוח.
אנחנו יוצאים מהמקומות המתויירים ומתחילים במסע לאלסקה - כשבועיים שלושה (תלוי בקצב) שבהם בעיקר ניסע באזורים שמיושבים בדלילות או בכלל לא. קנדה היא המדינה השנייה בגודלה מבחינת שטח בעולם, עם 30 מיליון תושבים (לשם השוואה בהודו על שטח קטן יותר חיים מעל למיליארד תושבים). כמעט כל התושבים בקנדה גרים במרחק 200 ק"מ מהגבול עם ארה"ב (ז"א בדרום המדינה). אנחנו כבר מזמן רחוקים מה- 200 ק"מ הנ"ל ולכן אין כאן ישובים בכלל, וישוב לעיתים זאת צומת עם 3 בתים.
אתמול פגשנו לראשונה זוג ישראלים - זוג אחרי הלימודים, שעושים חצי שנה על אופנוע (עם אוהל), במסלול דומה לשלנו. יש במה לקנא (אם כי לא בטוח שאנחנו בנויים לשינה בשטח – די קר כאן).
Liard Hot Springs, Canada
June, 2017
אם קיים גן עדן מצאנו אותו. באמצע יער טרופי (ואין כאן יערות טרופיים בדרך כלל), מוביל שביל מעץ בתוך ביצה טרופית (ואין כאן ביצות טרופיות), לעבר בריכת מים חמים (ואין כאן בריכות מים חמים, המים כאן בדרך כלל בטמפרטורה המתקרבת לאפס – מלמטה). בדרך כלל ברכות מים חמים, מסריחים מגופרית, מלאים בתיירים זקנים ושמנים עם פסוריאזיס, ומלאים בחרצפים מגעילים. המקום הנ"ל מטופח, לא הכיל אף אחד מהמאפיינים הללו, ובנוסף דאגו לגשם בדיוק כשהיינו במים (ואין כמו לטבול במים חמים כשגשם מטפטף עליך). בקיצור גן עדן. המים הרותחים נובעים בצד אחד של הבריכה שנשפכת במפלונים, ונחל זורם בצד השני וזה מאפשר לרוחצים לבחור את הטמפרטורה הרצויה להם (רותח כוויה בצד אחד, וחמים ונעים בצד השני).
סיפור מעניין - כאשר ירד גשם נשמע רעם (אחד). בתוך שניה היו כל הרוחצים (הקנדיים) מחוץ למים. כנראה שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. לחץ חברתי הוציא גם אותנו מהמים (בעצלתיים), אך הקור בחוץ החזיר אותנו למים, מסתבר שאנחנו מעדיפים למות ממכת חשמל (מידית) מאשר למות מקור (איטי וחסר התחשבות – כי לא באמת מתים).
אנחנו מרגישים קצת בספארי, מלא בעלי חיים לצד הכביש (דובים, ביזונים, שועלים, עיזי הרים וכדומה). רק היום ראינו לפחות 10 דובים (באיזשהו שלב אתה מפסיק לצלם או לספור). בדרך כלל הם שומרים על טווח ביטחון (אם אתה מתקרב הם מתרחקים – בערך 10-20 מטרים). אבל פגשנו אמא גריזלי עם 2 גורים, אחד מהם הסתקרן והגיע לבקר (נעמד על שני רגליים לצורך צילום) – האמא ברקע, לא נראה שהיה לה אכפת.
Alaska Highway, Whitehorse, Canada
June, 2017
יוקון היא מדינה בתוך קנדה, משתרעת על שטח שגדול פי 25 ממדינת ישראל, מתגוררים בה 35 אלף תושבים, ומתוכם 25 אלף גרים בעיר הבירה שנקראת וויטהורס (סוס לבן), רוב מועסקים על ידי הממשלה. פרט מעניין, תוך כדי שיטוטנו בעיר שמנו לב שיש המון זוגות חד מיניים וכן הרבה דגלים בצבעי הקשת. ואכן בבדיקה מסתבר שהיא מדינה שמותירה נישואים חד מיניים. ללא קשר שמנו לב שכמות ה"מוזרים" חריגה, ואכן בערב הייתה הופעה של קנטרי ברחוב ורוב תושבי העיר הגיעה והיתה תחושה שחלק לא קטן מהם תקועים בשנות ה- 60.
Dawson, Canada – to Alaska!
July, 2017
אתם יכולים לחשוב שדימונה היא קצה העולם, המדקדקים יאמרו ירוחם. אבל זה מפני שהם פרובינציאלים ולא היו באמת בקצה העולם. דימונה היא מרכז העולם יחסית לדוסון, למעשה כל מקום הוא מרכז העולם יחסית לדוסון. לדוסון מגיעים לאחר נסיעה של כמה וכמה שעות על כביש שמוביל רק לדוסון. ואז הכביש נגמר ויש נהר. אין המשך. (אגב – הקנאדים לא מדברים במיילים או ק"מ הם מדברים בשעות, אתה שואל מה המרחק למקום מסויים והתשובה היא שעתיים). דוסון הוקמה על שפת נהר היוקון בעת הבהלה לזהב ואכן נמצאו כאן טונות של זהב. בתקופה הטובה גרו כאן 40 אלף איש, הבתים נראים כמו לפני מאה שנים, הכבישים לא מרוצפים, המדרכות מעץ והמון מכוניות ישנות מאד (כאן נגמרו היתרונות של המקום פחות או יותר).
לאורך כל הדרך (הארוכה) אמרו לנו, דוסון ביום העצמאות הקנדי - שווה, הדוסונים יודעים לחגוג... ולראיה, בדוסון נמצא הקזינו העתיק ביותר בקנדה ויש שם להקת בנות שרוקדות קאן-קאן (דומה לצוות הווי של מלון באילת), אבל גולת הכותרת בדוסון הוא פאב שבו אתה יכול להזמין משקה עם אצבע של אדם (אמיתית, שחורה ורקובה) - The Sourtoe Cocktail – https://dawsoncity.ca/sourtoe-cocktail-club/כשאתה שותה אתה חייב שהאצבע תגע בשפתיים שלך ויש קפטיין מטעם הפאב שבוחן האם אתה באמת נוגע באצבע. ואם זה לא בילוי מהמם אין לי מושג בילוי מה הוא.
אבל הרי חגיגות יום העצמאות הם הדבר... היה מצעד (רבע שעה), היה ברביקיו (עד שהגענו לא נשאר אוכל), היה שוק איכרים (שני איכרים), ושוק אמנים (7 דוכנים – ספרתי) והיתה להקה שנגנה קאונטרי. וגולת הכותרת של היום - תחרות עולמית של חיפוש זהב (הדוסונים חושבים שהעולם מסתיים בנהר) .... וזהו.... בשעה שש בערב נגמרו החגיגות וחזרנו לשגרה, קאן קאן ומשקה-אצבע. ותזכרו שכאן החשיכה לא יורדת כל הלילה.
מדוסון לוקחים מעבורת ואז דרך top of the world , שלוש שעות בכביש עפר מחורר, עוברים את הגבול לאלסקה (שפתוח רק 3 חודשים בשנה), נוסעים עוד כשעתיים בכביש עפר עוד יותר גרוע ומגיעים ל- chicken (תרנגולת). לתומנו חשבנו שכאן נחגוג את יום העצמאות של ארה"ב כי אנחנו חוגגי ימי עצמאות סדרתיים. ואז הבנו שצ'יקן זה תחנת דלק עם תושב אחד ולא נחגוג כאן אלא נמשיך לפיירבנקס (יש שמועות שהם יודעים לחגוג יום עצמאות 
).
Fairbanks, Alaska
July, 2017
בערך לפני שנה סוכמו הפרטים של טיול הקרוואנים הגדול, ידענו כל מה שצריך לדעת על הטיול: 1. ייקח כשנה 2. ניסע בקרוואן 3. נגיע לאלסקה. אז הנה אנחנו באלסקה בקרוואן ויש לנו עוד עשרה חודשים ונגמרו לנו התכנונים של הטיול.
אנחנו עוד לא ממש מכירים את אלסקה אבל כל מה שראינו עד כאן סותר את הצפיות שלי מאלסקה. כשאומרים אלסקה חושבים על שלג, לבן, דובי קוטב, איגלו אסקימוסים (לפי הסדר הזה). אז נתחיל במזג האוויר – אחרי חודשיים שהיה די קר, ירד עלינו גשם, ברד ושלג, הגענו לאלסקה, הטמפרטורות כאן 26 מעלות ביום וזה מה שמבטיחים לנו בשבועות הקרובים, ממש חם ושמש, והחנויות ממוזגות שממש קר. שלג כמובן שלא ראינו. הצבע השולט – ירוק (לא לבן), ירוק בוהק, חיות בר עד כה ראינו סנאים (לא דובים אבל הרבה יער), ולגבי אסקימוסים כמעט כל התושבים נראים אמריקאים, מעט מאד נראים ממוצא מקומי. שלא נבין מדינה יפיפייה, אבל ממש מזכירה את קנדה או צפון ארה"ב.
Seward, Alaska
July, 2017
בספר שקנינו (על אלסקה) כתוב שרוב האנשים באים לאלסקה לראות דובים. עד כה לא ראינו בדל של דוב (הרבה יערות אבל בלי דובים). טוב אז לא דובים – מוסים (Moose), אין כאן מקום שהמילה מוס לא מחוברת אליו - נהר-מוס, ערוץ-מוס, חנות לבגדי ילדים-מוס, מוס-שוקולד, אנחנו עד כה ראינו רק מוסיות (וגם זה במשורה), למוסיות אין את הקרניים היפות של הזכרים והן סתם נראות כמו סוס גדול. מה כן ראינו - עכברים, סנאים ומיני מכרסמים (המון). אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על בעלי החיים ששולטים ללא עוררין במרחב – זבובים ולא סתם, כאלו שעוקצים, עוקצים כואב.
Ninilchik (on the way to Homer), Alaska
July, 2017
בואו נדבר על חניונים, קמפגראונדים ופארקים – דהיינו היכן ישנים.
בדרך כלל יש לנו מטרה (עיר מיוחדת, פארק, או אטרקציה אחרת) במרחק כמה מאות מיילים, כך שאנחנו מדלגים כל לילה למקום אחר ואז מתמקמים קרוב למטרה למספר ימים (בין 3 ל- 10 ימים באותו מקום). אנחנו די גמישים בחניות ביניים אבל מחפשים מקום מדליק כדי להשתקע בו. להזכירכם הבית שלנו יכול לחיות ללא שום חיבור במשך יומיים (שלושה אם חוסכים במים) ואחר כך צריך תחנת ריקון ביוב ומילוי מים. יש תחנות ריקון בכל מקום כך שעקרונית אנחנו די גמישים (WIFI סלולרי יש לנו ברכב כך שאם יש קליטה סלולרית באזור אנחנו מסודרים). יש כמה רמות:
RV PARK בדרך כלל בבעלות פרטית וגם היקר ביותר, כל החיבורים (חשמל, טלוויזיה, WIFI, ביוב ומים), בדרך כלל החניה צפופה.
State Park – מקום מסודר ומתוחזק, בדרך כלל בטבע, מאד מרווח, בדרך כלל ללא חיבורים, – זאת האופציה המועדפת עלינו.
חניון מוסדר – בטבע, כולל שולחן ומקום להדליק מדורה – בדרך כלל בחינם.
חניה בצידי הדרך (בחניה מוסדרת) – מיועד למשאיות. באלסקה אין מניעה לעצור בצידי הדרך (בניגוד לקנדה שזה לא מקובל), ובלילה תראה קרוונים מתמקמים בכל חניון כזה.
חניה בוולמרט – רשת חנויות (יש אותה בכל עיר בארה"ב) ומותר לחנות בלילה בחניונים שלהם. זה פתרון נהדר במרכזי ערים.
Ninilchik (on the way to Homer), Alaska
July, 2017
אלסקה היא גן עדן לדייגים, אנחנו ממש לא מתחברים לספורט הזה אבל מתבוננים בו מהצד:
ספורט גברי - אם יש נשים הן בדרך כלל מלוות את בן הזוג שלהן (וניכר שהן פחות בעניין) – מה זה אומר על המין הגברי.
הספורט לעשירים - הציוד, הרישיונות, להגיע למקום, לשהות במקום – הכל ממותג מהכובע ועד המגפיים, מהחכה ועד הקרס (האם גם התולעים ממותגות – גדלו על אדמה אורגנית?).
עד כה לא ראינו אף דג נשלף מהמים (ראינו את התוצאה).
הדגים הניצודים כאן באיזור הם ענקיים (דג באורך מטר איננו נדיר כאן).
יש כמה סגנונות דייג, המתאים לאיזור הוא לזרוק חכה בלי פיתיון, רק בובה של דג קטן מבריק בקצה, ומיד למשוך את הקרס הדג אמור לרדוף אחרי הבובה ולבלוע אותה. זריקה + משיכה נמשכת כ- 10 שניות, כך שבמשך שעה זורקים ומושכים מאות פעמים, ובמשך יום אלפי פעמים. מהצד זה נראה משעמם פחד.
רוב הדייגים עומדים על החוף, על קו המים. חלקם לבושים בחליפה אטומה למים ונכנסים כמה מטרים (2-3 מטרים) עד שהמים מגיעים למותניים
טוב יש עוד המון תובנות – אבל בטוח שהבנתם את הפרנציפ.
Glenn Highway (on the way to Valdez), Alaska
July, 2017
הגענו לנחל שיש בו סלמונים - לאורך הנחל עומדים עשרות (אם לא מאות דייגים) ומוציאים דג כל כמה דקות. זה נראה כמו מטווח – אתה זורק את החכה ומוציא דג. מאחר ומותר לכל אחד 3 דגים ביום, ומאחר והם דגים הרבה יותר, הם זורקים את רובם חזרה לים. מחזה סוריאליסטי, דגים, זורקים, דגים, זורקים... עוד דבר שלמדנו - אם אתה תופס דג בטעות (הדג לא בלע את הקרס), חובה לזרוק את הדג חזרה למים כי זה לא ג'נטלמני ☹.
Haines, Alaska
July, 2017
אנחנו נמצאים בהיינס, עיירה שכדי להגיע אליה יש לנסוע כ- 200 ק"מ מהצומת הקרובה (שגם היא באמצע שום מקום), בדרך אין ולו ישוב אחד קטן (ומעט מאד בתים בודדים). אגב הדרך להיינס היא אחת היפות שעברנו וכוללת מעבר הרים ונהרות, הכביש איכותי ואין תנועה בכלל – חלום רטוב. הדרך להיינס נסללה במלחמת העולם השניה שאז פחדו מהיפנים ובנו דרכי מילוט לים, היינס כצפוי יושבת על הים. בהיינס יש כ- 300 תושבים (שזה מקום גדול במונחים אלסקאיים). העיירה נראית כמו עיירת נופש, מטופחת ויפה עם נוף יפה ואנשים נחמדים ונשאלת השאלה ממה הם מתפרנסים? בדרך כלל עיירות כאלו מתפרנסות מדייג, אבל זה לא נראה ככה, תיירות - לא רציני (אנחנו בשיא העונה והכל ריק – ואל תשכחו שהעונה היא של 3 חודשים בלבד), חקלאות – אין, הכל מוקף הרים, מסחר – עם מי?, נפט - אין. בקיצור לא ברור על מה פרנסתם – וזאת לא נראית עיר ענייה. בקיצור נשארנו עם שאלה פתוחה...
Skagway, Alaska
August, 2017
מה אנחנו יודעים על דגי סלמון? שהם נולדים בנחל, לאחר חודש חודשיים הם שטים עם הזרם לים, שם הם חיים שנה או שנתיים וחוזרים במעלה הנחל למקום בו נולדו, שם הם משריצים ומתים וחוזר חלילה. הם שוחים מול הזרם ואף עולים מפלים כשיש צורך. עד כה ראינו קצת דגים פה ושם (שצולמו רבות). אבל אתמול ראינו את כל עוצמת התופעה. נחל קטנטן (שני מטר רוחב, רדוד למדי (10-20 סנטימטר עומק), עם זרימה די חזקה עובר באמצע עיר. בנחל הזה מצטופפים אלפי דגים (די גדולים), וכשאני אומר אלפים זה אומר שהנחל מרוצף בדגים. ראינו אדם יורד לנחל מכניס יד למים ושולף דג. הדבר הכי מעניין, בכניסה לנחל מהנמל בנו מדרגות כדי שהדגים יוכלו להיכנס לנחל, המים זורמים בזרם די חזק ויוצרים מפלונים קטנים והדגים מדלגים במעלה המדרגות.
וברמה הפילוסופית - אנחנו חולקים עם סלמון 90% מהגנים שלנו (דהיינו 90% מהגנים שלנו זהים לזה של דג – הרי היינו פעם דגים). ואני תוהה כמה מההרגלים שלנו מגיעים מהדג. כמו עדר סלמונים במעלה הנהר.
לסקגווי מגיעות אניות קרוז עם תיירים. כשהגענו (במעבורת) עמדו שם שלוש ספינות שהפליגו לפנות ערב וכשהתעוררנו למחרת עמדו שם שלוש ספינות דומות אחרות. הספינות הללו עצומות ובספירה לא מדוייקת של החלונות יש שם בין 1,000 ל- 1,500 חדרים דהיינו כל ספינה כזאת מביאה מעל ל- 2,000 תיירים בכל פעם, דהיינו עבור 3 ספינות אנחנו מדברים על 5,000 תיירים לפחות שנוחתים בבוקר ומפליגים בערב. אפילו על תל אביב 5,000 תיירים היו משאירים רושם, אבל סקגווי היא עיירה של 350 תושבים (כולל ילדים וזקנים), יש בה רחוב אחד ראשי באורך כמה מאות מטרים, ולמעט לצפות בסלמונים (10 דקות) ולאכול גלידה (15 דקות) מה שנשאר לעשות? לעלות במעלה הרחוב הראשי, להכנס לחנויות מזכרות שבאמת אין שם מה לקנות, ולחזור לספינה. אז מה ההבדל בנינו לבין הסלמונים?
Stewart, Canada
August, 2017
אודות זיקנה וקרוואנים.
אני קורא עכשיו ספר בשם "העולם עד אתמול" שנכתב על ידי האנתרופולוג ג'ראד דיימונד שחקר בעיקר את פאפואה ניו גיני ושבטים שחיו שם. בספר יש פרק על זיקנה והשוואה איך מטפלים בזקנים בעולם המסורתי. שם הם נשארים חלק מהמשפחה (חיים יחד) ומביאים עדיין מיומנויות שרק לזקנים יש (כמו זיכרון בעל פה לגבי כל צמחי המאכל באזור), לעומת העולם המערבי, שאמנם חיים יותר אבל עם רמת חיים (בעיקר פסיכולוגית) נמוכה יותר - שמים את הזקנים בבתי אבות ובאים לבקר אותם פעם בחודש אם בכלל. הוא מציע שזקנים יהפכו למספרי סיפורים לגבי העבר (כמו שעושים בוגרי שואה), שיעשו ביביסיטר לנכדים (אני בטוח שגם אתם חושבים ככה) ושיחפשו עבודות שדורשות יותר סבלנות שיש לזקנים ואין לצעירים.
בלי להביע את דעתי על התיאור הנ"ל, אני רוצה לספר על חניוני הקרוואנים כפי שאנחנו רואים אותם. ניתן לומר שהגיל הממוצע בקרב החונים בחניוני הקרוואנים הוא הרחק מעבר לגיל 65, רובם המוחלט הוא של אנשים בגמלאות שעושים טיול/טיולים ארוכים ממספר שבועות עד מספר חודשים. חלקם כאלו שממש קשה להם לעלות מדרגות, שנעזרים במקל כדי ללכת וחלקם אנחנו פוגשים במסלולי הליכה לא קלים. חלקם נוסעים באוטובוסים ענקיים (שהקרוואן שלנו נראה ג'וק לידם) וגוררים אחריהם ג'יפ ענק לא פחות, וחלקם רוכבים על אופנועים ומקימים אוהלים. הסיבות לכך ברורות, לזקנים יש פנאי ומשאבים להגשים חלומות מהסוג הזה. הצעירים יותר מגיעים לטיולים קצרים (שבועיים), במקומות פופולריים (ילוסטון), וישנים באוהלים מחוץ לחניונים (בחינם).
מה אני רוצה לומר? לדעתי יש היום מגוון נושאים שזקנים יכולים לעשות (מלבד ביביסיטר לנכדים) שאפילו דור אחד אחורה (של ההורים שלי) לא היו מעלים על הדעת. הנושאים הללו (כמו טיול של שנה בקרוואן) הופיעו בגלל שאנחנו חיים יותר ובריאים יותר (כך שבגיל שמונים עדיין יכולים לטפס על קירות), המשאבים באופן כללי בעולם רבים יותר (ורובם נשלטים על ידי זקנים), הטכנולוגיה מאפשרת יותר וכן הלאה. לכן אני במקום מר ג'ראד הנכבד הייתי מוסיף עוד סעיף בתחילת הפתרונות שהוא מציע וזה לפתח תחביב לעת זיקנה, זה הזמן שניתן לשקוע בתחביבים שלך - לשחות בים, לעשות דוקטורט, ללמוד אשורית עתיקה, לחפור חפירות ארכיאולוגיות, לאסוף צדפים, לנגר בעץ זית, לטפל בחסרי יכולת (בהתנדבות), לצייר חבילות חציר וכיוצא באלו (אגב - כל אחת מהדוגמאות אני מכיר אישית אדם שעשה אותם) ובזמן הפנוי גם לטפל בנכדים.
Stewart, Canada
August, 2017
אחד מענפי הספורט באלסקה ובצפון קנדה הוא צפייה בדובים. בהתחלה ממש התלהבנו, הנה דוב צילמנו אותו, והנה עוד דוב ודפקנו גם עליו בוק, אבל כמו קנגורו באוסטרליה, יש כאן הרבה דובים, והם לא עושים הרבה כך שלא ממש התחברנו לנושא, הבנו את הפרנציפ בדוב העשירי וחשבנו שמיצינו את הנושא. עד שהגענו לסטיוארט.
סטיוארט כמו הרבה מקומות באזור היא באמצע שום מקום, יש את Alaska Highway, שמוביל משום מקום (דאוסון קריק) לשום מקום (פיירבנקס), שלוקח ימים להגיע אליו. ממנו יוצא כביש 37 שאף הוא מוביל משום מקום (צומת 37) לשום מקום (קיטנגה) ולוקח ימים לחצות אותו. ממנו מתפצל כביש קטן בשם 37A (אפילו אין לו שם מקורי משל עצמו) שמוביל משום מקום לסטיוארט (שאפשר לנחש שגם זה בשום מקום). סטיוארט הוא ישוב של כ- 100 תושבים ושם נגמר העולם. טוב לא ממש כי משם יש כביש שמוביל לאלסקה ואחרי 10 דקות חזרה לקנדה (אין צורך בדרכון כי הכביש נגמר אחרי קצת וצריך לחזור).
מגיעים לנחל שיש בו סלמונים ענקיים ודובים באים לדוג אותם. מעל הנחל בנו פלטפורמה באורך כמה מאות מטרים עם ספסלים ואתה יכול לצפות בדובים תופסים דגים. אין הרבה תיירים. אתה יושב שם יום שלם ומחכה לדוב שיגיע. ביום הראשון הגענו הסתובבנו כמה שעות, היו שמועות על דוב, אבל לא ראינו אחד. כשכבר התייאשנו, הגיע דוב, הלך לאורך הגדה, כאילו הדגים לא מעניינים אותו, ופתאום זינק למים ותפס סלמון ענק (דפקנו בוק). באמת מרגש, אבל... חשבנו שמיצינו. באותו ערב הכרנו בקמפינג זוג דרום אפריקאים שגרים בניו זילנד, הם טסו כל הדרך מניו זילנד ויושבים כאן כבר יותר משבוע, כל יום צופים בדובים. החלטנו על עוד יום, והפעם התרחש הקסם, התאהבנו. הפעם הגיעו 5 דובים שונים, כולם ניסו לתפוס דג, כל אחד מספר פעמים, אף אחד מהם לא הצליח. מסתבר שהסלמונים לא פראיירים, יש להם כוח מתפרץ בזנב וכשהם מרגישים סכנה, הם טסים מהמקום במהירות אדירה. ואתה מבין שיש הבדל בין דוב צעיר שעושה המון רעש וצלצולים אבל מבריח את כל הדגים, למבוגר שמחכה בשקט להזדמנות וכשהוא קופץ הוא תופס.
McBride, Canada
August, 2017
בתחילת הטיול ציינתי שאנחנו מתרגלים לקרוואן וכל יום מגלים עליו משהו חדש. ובכן אנחנו כבר ארבעה חודשים בטיול והיום גילינו שני דברים חדשים: וסיפור שהיה כך היה. לפני כשבועיים התקלקל לנו המזגן, ניסיונות תיקון עצמי כשלו וחיפשנו מוסך. רק לאחר 5 מוסכים וכשכבר התיאשנו וקנינו תנור קטן, מצאנו מקום שמתקן מזגנים ואף מוכן לטפל בנו ללא תור. כאן לבושתי גילינו שני דברים על הקרוואן שלנו. קופסת הפקקים אותה בדקתי היא הקופסא הראשית, אבל יש קופסה נוספת בתוך ארון בתוך הקרוואן שמעולם לא פתחנו ושם יש עוד נתיכים, אז הרמנו את הנתיך והכל הסתדר (150 דולר). אבל כאן סיפר לנו המתקן תגלית אף יותר מופלאה. לא מחממים את הקרוואן עם המזגן – המזגן הוא רק לקירור, יש בקרוואן מערכת חימום נפרדת מהרצפה שבה היינו צריכים להשתמש. חה חה חה. אז כעת יש לנו מערכת חימום מהרצפה, מזגן שמחמם ותנור שלא הפעלנו אפילו פעם אחת. ואנחנו בדרך דרומה כך שבכלל לא צריך חימום.
אנקדוטה קצרה. אנחנו בבריטיש קולומביה, היה כאן גל חום שגרם לשריפות ענקיות, כבישים נסגרים, ישובים מפונים, בלגן אמיתי. גם במקומות שמאד מרוחקים מהשריפות יש ענני עשן שרובצים עליהם (עד כדי כך שאתה דומע כל הזמן). עד כה נמנענו מהעשן, אך היום הגענו לעיירה ששם היה עשן שממש לא רואים יותר ממאה מטר קדימה. החלטנו במקום לנסוע דרומה, מזרחה ולעקוף את האזור העשן. ואכן לאחר כ- 100 ק"מ מזרחה העשן נעלם וחשבנו שהצלחנו אלא שלאחר עוד 100 ק"מ מזרחה אנחנו בתוך ענן עשן. דהיינו אנחנו 200 ק"מ מזרחית מהמקום שהתכוונו להיות ובתוך עשן.
Sun, Canada
August, 2017
הגענו לקמפינג וביקשנו לעצור ללילה. בעל המקום אמר שאין לו מקום. זה מפליא כי באזור הזה לא פגשנו קמפינג מלא, היה משהו באמירת ה"לא" של בעל המקום שגרם לי להתעכב ולשאול אם הוא בטוח. מסתבר שהוא רצה לקחת כמה ימים של חופש, צריך לזכור שהעונה במקומותינו היא של 3-4 חודשים ואנחנו בשיא העונה. זה לא המקום הראשון (בקנדה) שאנחנו נתקלים באנשים שאומרים, לא רוצה את ההצלחה הזאת. למשל פגשנו בעלת בית קפה שממש מבואסת שהקפה מלא וסוגרת אותו כדי ליהנות מהחיים... בסוף הברנש התרצה והסכים להכניס אותנו. והמקום פשוט מדהים, אנחנו על חצי אי קטנטן כך שהקרוואן שלנו מוקף במים מכל כיוון, אין כאן יתושים שזה מדד חשוב באיכות חיים, ממש חם כאן כך שאנחנו רוחצים באגם כמה פעמים ביום (ממש מתחת לקרוואן שלנו יש מזח קטן ממנו אפשר לקפוץ או לעשות יוגה), השקיעות מדהימות, וכל מה ששומעים הוא ציוץ ציפורים – קמפינג מקום ראשון בכל הטיול – נשארנו כמובן עוד יום ואז גרשו אותנו כי הם מלאים.
Oliver, Okanagan valley, Canada
August, 2017
כשאומרים לך קנדה, דבר ראשון אתה חושב על קור, שלג, ועוד פעם קור. ואכן רוב הטיול לא היה הבדל משמעותי בין קנדה לאלסקה מבחינת מזג אויר. בגדול הקייץ כאן נראה כמו החורף בישראל אבל כמעט בלי גשם. מתחילת הטיול היו שמועות על שריפות שמשתוללות בגלל החום ואנחנו גיחכנו וחשבנו חום, בטח, כמו שחם בירושלמים. ואז הגענו לאזור אוקנגן. זה עמק ארוך מאוד (כמה מאות ק"מ) שיש בו מלא אגמים, למעשה אתה נוסע מאגם לאגם, והטמפרטורות כאן הן באזור ה- 35 מעלות. כך שממש חם וזה לא חריג. המיוחד בטמפרטורות האלו היא שאפשר לגדל עצי פרי וגפנים ואכן יש כאן מאות יקבים. למשל במקום שהשתקענו, יש 300 יקבים. כל אחד מייצר 3-4 יינות ולכל אחד יש פינת טעימה שאתה יכול לבוא ולטעום ולקשקש על יין ואפיצות.
Vancauver Island, Canada
September, 2017
פתאום באמצע החיים נטשנו את הקרוואן שלנו, עלינו על דו-גלגלי ויצאנו לתור את ונקובר איילנד. אחרי ארבעה חודשים רצוף באותה המיטה (שיא מאז גיל 21), אנחנו תיירים. בונקובר איילנד אין כלום פרט לתיירים, ז"א יש חופים, ומסעדות, והליקופטרים, מלונות מפנקים, סירות מכל סוג שאפשר לחלום עליו ומלא דייגים.. הכל עבור תיירים והכי חשוב אנחנו בשיא העונה (היום הסופ"ש האחרון לפני תחילת הלימודים). זאת אומרת שצריך לחפש מלון, ומסעדה, ומקום שקט, והכל מלא פחד. אז טעמנו את האי – נסענו רק למקומות שבוקינג אמר שיש מלונות פנויים, שזה בדיוק ההפך ממה שיעץ לנו הספר על ונקובר איילנד. אם היינו מגיעים לכאן עוד שבועים היינו כנראה מאד נהנים, כי הכל כאן רגוע, אנשים נחמדים, ים על הכיפק, מלונות מפנקים ואי.
Marblemount, Washington
September, 2017
זוכרים את הפרסומת של דורסל עם הארנב? אז על זה אני רוצה לדבר היום. בזמנו הציעו את התפקיד של הארנב לאירה והיא סירבה כי הוא איטי מידי לטעמה. הפוסט הזה הוא על אנרגיה. תמיד ידעתי שאירה בחורה אנרגטית, פעילה כל הזמן בלי רגע דל, אבל הקרוואן מחדד את זה. נניח, רק נניח שיש שקט בקרוואן למשך 10 שניות, מיד היא עולה על בגדי ריצה ויוצאת לרוץ 10 ק"מ (שעה), גם אם חזרנו רק כעת ממסלול הליכה מפרך, וכשהיא חוזרת כולה מלאת מרץ. ונניח, רק נניח שיש 3 שניות של שקט (בטעות) מיד עולה על בגדי יוגה ועושים יוגה (שעה וחצי), וחס חלילה אם עדין יש שקט, מיד מדיטציה, או סרט, או ארוחה חגיגית... אבל כל זה לא הכין אותי ולו בקצת למה שקורה כאשר אנחנו יוצאים למסלול הליכה. בדרך כלל אנחנו עושים מסלולים עד 10 ק"מ עם עליות בנוניות, נניח סה"כ עליה של 300 מטרים (תוספת גובה). אירה תרוץ כל הדרך בקצב שאדם בן 65 לא יכול לעמוד בו ולכן הוא נשרך מאחור ומתחנן להפסקה. אבל אירה טוענת שעצירות רק מזיקות לשרירים, לעצמות, ולשוונג (היא מדריכת כושר, מדריכת פילאטיס ומדריכת יוגה – היא יודעת על מה היא מדברת) ואם רק היו נותנים לה, לא הייתה עוצרת לעולם. גיליתי כמה שיטות שפועלות בדרך כלל כדי לעצור למנוחה: להתחנן על חיי, לזייף התקף לב, ליפול על הרצפה עם פירקוסים... – עובד ב- 30% מהמקרים, לרוץ בשארית כוחותיי עד אליה לתפוס אותה ולרתק אותה למקום (מזל שאני יותר חזק פיזית) – עובד ב- 50% מהמקרים, פשוט להתיישב – עובד ב- 100% מהמקרים כי אנחנו צריכים להיות בקשר עין (דובים וכאלה).
ולמה אני מספר את זה רק אחרי 4 חודשים בטיול? כי היום עשינו מסלול שלא תכננו, האמריקאים כמו אמריקאים מתעדים כל מסלול ואכן בכניסה למסלול היה הסבר מפורט של המסלול שהיה קשה – 15 ק"מ ותוספת גובה של 1000 מטרים. החלטנו לעלות כשליש שזה מתאים לנו ולרדת. איכשהו שהגענו לשליש החלטנו להמשיך לחצי ומשם עד הסוף. רק כשירדנו הסתבר שקראנו על המסלול הלא נכון, הלכנו סה"כ 22 ק"מ (הרגשנו שזה לא נגמר), ותוספת גובה של 1,400 מטרים (לדעתי שיא אישי שלי). ממש לא הליגה שלנו. אבל כל הדרך אירה בריצה כאילו אין מחר (בעליה פסיכית), ללא עצירות ומסבירה מדוע לא בריא לעצור. הזדקנתי בשלוש שנים לפחות היום. וכשהגענו לקרוואן מיד החלה לטאטא את הבית (בחיי).
שכחתי לציין עוד שיטה להאט את אירה, להעמיס עליה תרמיל, מצלמה, קסדות, מעילים, ארוחת בוקר, שתיה (הרבה) ושאר הציוד לטיול בשטח. ואני כמובן עמוס בטריקו שלי – זה מאט אותה קצת יחסית אלי – אבל לא פותר את הבעיה היא עדיין קילומטר לפני.
Fall city, Washington
September, 2017
בתחילת הטיול חשבנו שקנדה היא כורח, כדי להגיע לאלסקה צריך לעבור דרך קנדה, בדיעבד מאד אהבנו את המדינה בעיקר את הקנדים ונשארנו בה הרבה יותר ממה שתכננו. אנחנו מכירים רק חלק מהם (בעיקר אלו שגרים בבריטיש קולומביה) כך שאולי זה לא נכון לכל קנדה, אבל גילינו שהם ממש אנשים פתוחים. אתה יושב במסעדה, או המוכרת בחנות או סתם נח תוך כדי מסלול הליכה ומי שיושב לידך יפצח בשיחה. אבל בניגוד לשיחות כאלו בכל מקום אחר בעולם בו אתה נותן ראשי פרקים של מצבך הנוכחי (מקום מגורים, ילדים, עבודה...), עם הקנדים, במספר רב של מקרים, זה מתפתח לשיחות עומק שנמשכת הרבה יותר זמן ממה שתכננת ומגיע ממש לרובד אישי. אולי זה קשור לעובדה שקנדה מדינה צעירה וכמעט כולם מהגרים. כל מי שפגשנו הוא עצמו ממוצא שאיננו קנדי או שנשוי להולנדי, אירי, בלגי... כמעט ולא היה לנו יום לאורך הטיול בקנדה שלא היה לנו מפגש שכזה, וצריך לזכור שאנחנו די מבודדים, בקמפינגים אנחנו לא מתחברים בקלות ובמסלולים אנחנו בוחרים בכוונה כאלו שלא ממש עמוסים.
Road 101/1, Washington-Oregon-California
September, 2017
מזה זמן אנחנו נוסעים לאורך האוקיאנוס האטלנטי (וושינגטון, אורגון וקליפורניה). האוקיאנוס שונה מהאגן סביבו אנחנו גרים בדרך כלל (הים התיכון). אז ככה: קודם כל טמפרטורת המים - קפוא לאורך כל שעות היממה, ותאמינו לי ניסיתי, זה פשוט קר פחד. אנחנו בקייץ ומזג האויר בחוץ ממש קייצי אבל זה לא משנה את העובדה שהמים בטמפרטורה בלתי סבירה בעליל. הגלים, למרות שהם לא נראים משהו והם רק קרובים לחוף - ניסיון להיכנס פנימה מסתכם בגלגול בלתי נשלט –העוצמה שלהם ממש אדירה, גם את זה ניסיתי. נוף - החוף דרמטי, עם צוקים וסלעים במים, צבע המים כחול כהה ולכן ממש נאה לעיניים בכל מקום כל הזמן, הכביש ברובו ממש על המים. הכביש לאורכו נסענו (כביש 101 ואחר כך 1) מפותל בטירוף ולמרות שנוסעים לאורך החוף (שהוא באותו גובה –גובה פני הים), הרי שכל הזמן מטפסים ויורדים כאילו אנחנו באלפים ונא לזכור שאנחנו עם אוטובוס.
Napa valley, California
October, 2017
'נאפה וואלי' - אזור כרמים במרחק כשעה וחצי נסיעה מסן פרנסיסקו. מבחינה פונקציונאלית הוא מאד דומה לאוקנגן וואלי בקנדה, בשניהם יש מאות כרמים קטנים וגדולים, בשניהם יש עיירה מרכזית שממנה מוביל עמק (חם יחסית) לכרמים מוקפים בגבעות. הנוף מאד דומה (ולדעתי גם היין), אבל יש שוני מאד גדול (שמוכתב כנראה על ידי ההבדל בין קנדה לארה"ב). נאפה וואלי הוא מפולצן ברמות. החנויות בעיירה מלאות בחפצים לא שימושיים, הכל יקר להפליא, אבל הכי פלצני כדי לבוא לטעימת יין יש לתאם פגישה מראש, בחיי. אז בעוד שבקנדה נשארנו שבוע בעמק וטעמנו וגם קנינו הרבה יין (חלקנו לפחות), הרי כאן המשכנו אחרי יום.
עצרנו למלא דלק (לאחר שטעמנו יין – לפחות חלקנו) והנה מולנו שלט הופעה חיה של בלוז ממש עכשיו. אז נכנסנו. מדובר על דוכן שמוכר בשר (טוב) ובירה או יין, ממש מקום סתמי. בגינה של הדוכן בפינה יושבים מתופף, גיטריסט, בסיסט וקלידן ומנגנים לקהל של כמה עשרות מזדמנים. אחרי דקה אתה מבין שזה משהו מיוחד - הגיטריסט (על גיטרה אקוסטית) בשם קארל לוקט נשמע ממש אבל ממש טוב, בהפסקה ניגשתי אליו לשאול האם יש להם דיסק והסתבר שהם איחוד שנעשה לכבוד המופע הזה ופעם ראשונה שהם מנגנים יחד. כשקארל שמע שאנחנו מישראל התחיל לספר את סיפור חייו - הוא בן 66 ונראה בשנות העשרים (מקסימום 30) של חיו, עם 3 ילדים וכו' (חמוד אמיתי) שהופיע עם כל הגדולים. אבל זאת רק ההתחלה. הזמרת בטי מאי פיקס, משוגעת על כל הראש אבל זמרת בחסד, בעיקר גוספל, ניסתה להחזיר אותנו לאמונה, כל שיר שהוא למעשה מונולוג שנמשך רבע שעה לפחות, מבטא את כל חכמת החיים שלה. אבל כל זה היה רק הדגמה. הסתבר שבקהל יש זמרת עבר בשם שוגר פאי (כולם חוץ מאיתנו הכירו אותה), גובה מטר וחצי מכסימום, לבושה בחליפה פרובוקטיבית עם כובע סטליסטי. ברגע שהתגלה שהיא שם, החלה עליה לרגל של כל המעריצים (אה, ושכחתי לציין שהיא בת 82) עד שהיא עלתה על הבמה אחרי שאיתגרו אותה ונתנה הופעה משל עצמה. למרות שהיא נעזרת היום במקל (גיל 82) עדיין מפזזת כמו ילדה.
לדעתי ערב כזה יכול היה למלא את קיסריה, עם המון התלהבות וחוש הומור (אגב מחיר ההופעה היה אפס), כניסה חופשית והבשר והיין ממש בזול. ערב שלא נשכח.
Grass valley, California
September, 2017
אחרי כמה חודשים בדרכים ושיחות עם מקומיים אפשר לראות 3 דברים שמשותפים לכל מי שאנחנו פוגשים:
אנחנו מישראל – כולם ללא יוצא מהכלל מתלהבים, רובם לא פגשו מימיהם יהודי או ישראלי, כולם יודעים משהו על ישראל, וכולם טוענים שהיו מאד רוצים לבקר בארץ. השיא היה במחסום דרכים, האיש שמכוון את התנועה (שחור וענק), סימן לפתוח את החלון ושאל מאיפה אנחנו. כשסיפרנו לו הוא התחיל להשתולל מרוב שמחה, בהתחלה לא האמין לנו, אחר כך צעק שמעולם לא ראה יהודים, רצה ללחוץ לנו את היד והכל בקול תרועה רמה. הרמזור כבר מזמן התחלף לירוק ומאחרינו פקק ענק (שכמו באמריקה – אף אחד לא מצפצף) והוא ממשיך להסניף יהודים.
היינו באלסקה – אין אחד שלא רוצה לנסוע לאלסקה, המילה Bucket list (רשימה של החלומות שלך) חוזרת הרבה פעמים, וכולם מתכננים לכשיצאו לפנסיה ייסעו לאלסקה. המצחיק הוא שאלסקה לא שונה ממרכז קנדה או מצפון ארה"ב, הנוף דומה, מזג האוויר דומה ואפילו האנשים דומים (הקנדים קצת יותר נחמדים), ולמרות זאת גם הקנדים שפגשנו שגרים ממש שם רוצים לבקר באלסקה.
לקחנו שנה חופש ואנחנו מטיילים – כאן התגובה היא תמיד אתם בטח מאד עשירים.
אנחנו לא אנשים של מוזיאונים וגם למוזיאון הזה נכנסנו בטעות. ספרו לנו שיש מכרה זהב לשעבר שהפך לפארק ששווה לטייל בו. בכניסה פגש אותנו אחד מהמדריכים, התחיל לדבר ולא הפסיק במשך שעתיים (לא הגזמתי בשנייה). מסתבר שהוא מפעיל ציוד כבד כבן 60 בדימוס שמתנדב במוזיאון, אוהב היסטוריה ובעיקר היסטוריה של הבהלה לזהב. הייתה לו שליטה מפליאה בחומר (מכונות, תנאי החיים של הכורים, גאולוגיה, איכות הסביבה ומה לא), אבל בעיקר הייתה לו התלהבות שלא רואים הרבה בימינו. הוא התרוצץ בין המוצגים, הפעיל את כל מה שאפשר להפעיל, התבאס כששאלנו שאלה ולא הייתה לו תשובה והכל עם ניצוץ בעיניים... והוא הצליח להדביק אותנו בהתלהבות שלו – ניצוצות...
Don Pedro reservoir, California
October, 2017
כמעט בכל המקומות בהם אנחנו מסתובבים החנויות (כל סוגי החנויות כולל מסעדות ובארים) נסגרות בארבע, ולפעמים אפילו בשלוש. מצד אחד יתכן שאין קונים אז למה לפתוח, מצד שני כבר יש לך בית קפה, לא תפתח אותו אחרי שלוש. ברובם יאפשרו לך לשבת עד שעת הסגירה אבל המטבח ייסגר שעה מוקדם יותר (דהיינו בשתיים). ובנוסף רוב המקומות הללו סגורים בימי שני, ויום ראשון חצי יום.
California - Utah - Arizona
October-November, 2017
לפני שמכרנו את הקרוואן שלנו ועלינו על אופנוע בבואנוס איירס, עשינו סיבוב בכל הפארקים השווים של אריזונה ויוטה – מראות מקסימים.
ראלי אופנועים
אוסטין, טקסס
גילינו שיש התכנסות של רוכבים באוסטין בדיוק כשאנחנו באזור והחלטנו להצטרף. זאת ההתכנסות הגדולה ביותר בארה"ב, ואנחנו כמו אנתרופולוגים נוסעים לחקור. הרעיון העקרוני בהתכנסות כזאת הוא להיות שונה (אופנוע, כתובת קעקע, לבוש) ופתאום מצאנו את עצמנו שונים בלי שהתכוונו. לא הולכים עם נוצות כמו אידיאני, לא צובעים את האופנוע בכתום או מרכיבים מפלט באורך מטר וחצי, ובלי כתובות קעקע בכלל, אנחנו סתם בעלי BMW ולא הארלי דווידסון כמו כולם.
למרות רוח החופש ולמרות שאתה באמת יכול ללבוש מה שאתה רוצה, יש כאן דה פקטו מדים. גברים - ג'ינס, מגפיים ומעיל עור בלי שרוולים (אנחנו בקיץ בטקסס) מלא בגולגולות ובניטים ומטפחת ראש. נשים לעומת זאת - שורטס שאינם משאירים מקום לדמיון, חזייה של בגד ים ומעליה מעיל תואם לבן זוגה ובנדנה. ויש כאן שני תנאי יסוד ובשניהם לא עמדנו: משקל מינימום של כל משתתף, 150 קילוגרם וצפונה, קעקועים על כל הגוף. החוק הוא שככל שאתה מקועקע יותר אתה לבוש פחות.
הגיל ההתחלתי כאן הוא 50 (אנחנו ממש מרגישים ילדים). יתכן שרוכבי הארלי זה דור שהולך ונעלם ויתכן שהאירוע הזה שהוא די יקר מסנן את הצעירים. אז מה עושים ארבעה ימים בחברה אלפי אנשים שהם לא ממש במילייה החברתי שלנו? צריך להבין שכולם מגיעים לאירוע עם האופנוע. ולכן המונים פשוט רוכבים במעגלים ברחבי היריד במטרה להיראות. וכאמור זאת טקסס בקייץ (40 מעלות הוא עניין שבשגרה). חלק אחר, בעיקר בעלי האופנועים המושקעים, מחנים במקום אסטרטגי ועומדים ליד כדי לענות על שאלות העוברים ושבים...
ובנוסף... בירה... מוזיקה - בכל רגע נתון יש באיזה שהוא מקום להקה שמנגנת קאונטרי על כל סוגיו. בערב יש הופעות ענק של להקות ידועות (לא לנו, אבל יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב... בדקנו)... וגם האבקות גמדים... תחרות סקטים של נשים... ומה שהכי התמכרנו אליו, תחרויות אופנועים מכל סוג ומין, מחובבים ועד מקצוענים, מאופנועי מיני ועד ענקים ומפחידים...
והכי חשוב, כל ערב בשקיעה מתארגן באופן ספונטני מצעד ברחבי היריד ואז יש לך שתי אפשרויות: או שאת/ה רוכב וחושף את נפלאות הכלי שלך (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרות צבעוניות שאותם תציג בגאווה על החזה החשוף) או שאת/ה יושב על המסלול וזורק שרשראות.
EN 
