הגיגים והשתקפויות בנושאי חינוך שונים, ע"י דר' יואב ארמוני
ביטול בית הספר
מידי פעם עולה הרעיון לבטל את בית הספר ולעבור לשיטה אחרת, לדוגמא חינוך ביתי, חינוך קהילתי, חינוך שולייתי או ללא חינוך בכלל. ובכן הרעיון לא חדש.
איוון איליץ כתב בשנת 1970 ספר בשם "ביטול בית הספר". הספר מציע לעבור לשיטת לימוד אישית, כל תלמיד לומד כל נושא בכל מקום, בנושא שמעניין אותו בעזרת מבוגר אחראי שמלווה אותו ומשמש לו חונך (כשוליה), הספר מציע שלכל אדם במדינה יהיה כרטיס אשראי לחינוך אישי והוא יוכל ללמוד מתי שהוא רוצה על חשבון המדינה (אם בא לך לעשות תעודת בגרות בגיל 80 זה בסדר). לדעת איליץ, ביטול בית הספר יוביל להגברת הנעה עצמית, כפי שאנחנו לומדים שפת אם, לשחק כדורגל ולרכב על אופניים כך ניתן ללמוד הכל (קורא לזה לימוד מתוך שינון). ועוד טוען איליץ שביטול בית הספר יגרום להפרדת החינוך מהלימוד – לומדים ממומחים בתחום, מתחנכים על ידי מנהיג חינוכי. ולבסוף מדבר איליץ על ביטול התעודות ואיתן הציונים (ולא ארחיב על כך).
לדעתי למרות הרעיונות כבדי המשקל של איליץ ולמרות העובדה שמערכת החינוך ושיטת בית הספר די פשטו את הרגל, לא הייתי ממהר לסגור את בתי הספר, התלמידים זקוקים למבוגר אחראי בסביבתם שיכוון אותם ולא ברור מאין הוא יגיע לשיטתו של איליץ, בית הספר מספק מסגרת שללא מסגרת חלופית לא הייתי מפרק אותו, חיברות, חינוך לערכים ואפילו ביביסיטר כשההורים בעבודה. זה לא אומר שלא צריך לשנות את בית הספר (שינוי עמוק).
כצפוי ספר מומלץ הוא "ביטול בית הספר" מאת איוון איליץ'
החינוך לאושר
מרטין סיגלמן חוקר אופטימיות ואבי הפסיכולוגיה החיובית, חקר ומצא שעל כל מאמר אקדמי בנושא האושר מפורסמים 115 מאמרים בנושא דיכאון, יתכן שיש בכך הגיון שכן יש הסוברים שבתוך עשור יהיה הדיכאון אחד משלושת גורמי המוות העיקריים בעולם המערבי.
חיפוש קצר ברחבי המרשתת יניב עושר מתכונים להגיע לאושר, החל מהדלאי למה דרך ויקטור פרנקל, מרטין סיגלמן, קן רובינסון ועד יועצי אינטרנט למיניהם, הממליצים על אמת פנימית, אופטימיות, התמסרות, משמעות, כבוד, תקווה, תרגול או עבודה קשה ...
אני אישית מעדיף במקום לחפש אחרי האושר להגיע ל'רווחה'. המונח רווחה מקפל בתוכו רווחה מסוגים שונים: כלכלית, מקצועית, חברתית (שיש מי שאוהב אותך), בריאותית וקהילתית (מעורב בקהילה).
חוקרים ממכון גאלופ בחנו את הנושא במשך עשרות שנים במעל ל-150 מדינות ומצאו שלשני שלישים מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם יש רווחה לפחות באחד התחומים הללו אך רק ל-7% יש רווחה בכל חמשת התחומים הללו. בבחינה עצמית עמוקה הגעתי למסקנה שיש לי ארבעה מתוך החמישה. תנחשו מי הארבעה?
יזמות מחוץ לתחום
אדם צריך להיות חוצפן וטיפש כדי להיכנס לתחום שאינו מכיר ולחשוב שיצליח. אך ההיסטוריה מלמדת שהיו לא מעט יזמיים חוצפנים וטיפשים שהצליחו. גוטנברג ממציא הדפוס היה צורף, האחים רייט חלוצי התעופה היו מתקני אופניים, איסטמן ממציא הפילם לצילום היה מנהל חשבונות וכן עשרות הסטרטאפים שמוקמים בימים אלו בתחום הבנקאות (FinTech) אינם יוזמה של בנקאים בחליפות אלא של צעירים שלומדים תוך כדי תנועה על תחום הבנקאות.
חברת לברייט (Leverate) פועלת בתחום סחר אלגוריתמי במטבע חוץ, הוקמה על ידי מספר צעירים בוגרי 8200 עם ניסיון בבניית אלגוריתמים בתחומים צבאיים, ללא שום הבנה בתחום סחר במטבע חוץ (חוצפנים?). היה להם רעיון לאתר פערי מחיר בין סוחרים (ארביטרז') ולנצל אותו לטובתם. הם החליטו לעשות פיילוט שהניב תוצאות מבטיחות וגרם להם להשקיע בתחום, בדיעבד הם גילו שהפיילוט היה מבוסס על נתונים שגויים (טיפשים?) דבר שלא מנע מהם להפוך בתוך שנים ספורות לאורים ולתומים של תחום תמחור מטבע חוץ בעולם.
בניגוד למקובל לחשוב, מערכת החינוך נמצאת במצב של ניסיונות לחדשנות מתמדת, בדרך כלל אפילו לפני הבשלה של הטכנולוגיה או ההבנה של התחום. בכל רגע נתון מערכות חינוך בעולם ניסו מגוון פדגוגיות וטכנולוגיות למשל קולנוע (החל מ- 1910) ורדיו (מ-1920), מונטסורי (1910) ואנתרופוסופי (1920), טלוויזיה (1950), ולומדות בעזרת מחשב (1985), פתוח ודמוקרטי (1970), לוח חכם (2005) וטלפון חכם (2010), חינוך ביתי (תמיד) ומייקרים (2010). לצערנו אף אחד מהם לא פרץ ויצר רק השפעה נקודתית, אך אל יאוש הסטטיסטיקה בתחום הסטרטאפים מלמדת שרק אחוזים בודדים אכן מצליחים לפרוץ.
אפקט אי-הסדר
כאשר הייתי ילד, סדר היום שלי היה כשמו "מסודר": כל יום קמתי בשבע, והלכתי לישון בדיוק בשמונה, בין ארבע לשבע ירדתי למטה לשחק עם חברים, ארוחות בשעות קבועות ובתפריט יומי קבוע (כל יום שני שניצל אפונה ואורז)... אפילו ימי שבת והחופשות היו מסודרים למדי. אני לא הייתי חריג בנושא והראיה בשעה שבע בדיוק כל האימהות יצאו למרפסת וקריאות "יוסי בוא הביתה" נשמעו בכל רחבי השכונה. כאילו אימהות כל העולם התאחדו.
אלא שהעולם הופך להיות פחות ופחות מסודר, למשל: הגדרת המשפחה כללה תמיד אבא, אמא וילדים. מקור הידע בעולם כלל מבוגר בעל ידע. לחברות (friendship) הייתה הגדרה ברורה (הורים לא היו חברים, ועם חברים נפגשים מידי פעם). הזמן הוגדר בבירור (מתי עובדים, מתי לומדים ומתי מבלים)... ולא דיברנו על כבישים, מקומות עבודה וכמות ערוצי צפייה....
אי סדר גובר. הסיבות מגוונות וכוללות גידול אקספוננציאלי בכמות הערוצים שמתחרים על תשומת הלב שלנו, גמישות בזמן בו ניתן לעשות דברים, גמישות בשימוש (טלפון הוא גם מצלמה), המקום איננו מקודש (אפשר לעבוד מהבית) והכל מהיר, זמין ובזול. ובתי הספר? מה עליהם? מערכות החינוך בעולם דבקות בסדר הקיים. אי הסדר כמעט ולא נכנס בשעריו, אולי זה טוב (קצת סדר בכאוס) ואולי פחות הרי תפקיד בית הספר להכין לחיים (והם כאמור כאוטיים). על כך בפוסט אחר (אולי).
קורות חיים – עולם הולך ונעלם?
חיפוש עבודה וקורות חיים קשורים קשר הדוק. אם נתעלם לרגע מקשרים אישיים, היכולת לקבל הזמנה לראיון עבודה מתחילה מקורות החיים איכותיים. לא מעט תלמידים בוחרים להרחיב מקצועות בבגרות, ללכת ללימודים גבוהים או להתנדב לפעילות קהילתית כי "זה נראה טוב בקורות החיים".
אלא ש"בעולם החדש" יש חברות (וחלקן לא קטנות) שלא מתעניינות בקורות החיים של המועמד אלא ביכולת הביצוע הרלוונטית שלו (הם אפילו לא מבקשים קורות חיים אלא עושים תרגילים ובחינות שבוחנים את ההתאמה לתפקיד), לדוגמא חברה מחפשת איש מכירות, על המועמד לשכנע שהוא יודע למכור (או בעל כל תכונה רלוונטית לאיש מכירות), גם אם אין לו MBA ולא עבד מעולם במשרה דומה. לטענת החברות הללו בהסתכלות ארוכת טווח הם מקבלים בסופו של דבר מועמדים מתאימים יותר ממועמדים מהמסלול הסטנדרטי הכולל קורות חיים, סינון וראיונות. השכלה או ניסיון ישפרו את סיכוייך להתאים למשרה אך זה לא הכרחי, בדוגמא של איש המכירות, תרגיל של מצגת מכירות איכותית ישפר את סיכוייו יותר מתואר מפונפן מאוניברסיטה יוקרתית.
ההשראה לאיגרת באה מהפודקסט פופקורן –
מה אני מחמיץ
אני חבר בקבוצה של רוכבי אופנועים"הרפתקה"(כאלו שחוצים יבשות). בכל רגע נתון (אפילו בקורונה) יש מספר רוכבים בדרום אפריקה, פרו או מונגוליה שהייתי שמח להתחלף איתם ברגע זה, ולכן בכל פעם שאני נכנס לקבוצה אני חווה התקף FOMO קל.
התופעה FOMO (Fear Of Missing Out) או 'חרדת החמצה' היא תופעה פסיכולוגית בה אדם מפחד שהוא מחמיץ חוויה שאנשים אחרים חווים בכל תחומי החיים, חברתית, מקצועית או רומנטית. החרדה הזאת מתבטאת בקושי להנות מההווה מאחר ותמיד יש חשש שיש חוויה טובה יותר. לדוגמא יצאתי לדייט, הדייט היה טוב אך במקום להעמיק את הקשר אני ממשיך לחפש אולי יש דייט טוב יותר. התפתחות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות העצימה את התופעה שכן אנשים מפרסמים בקלות את החוויות (בעיקר הטובות) שלהם וכל אחד חשוף לחוויות הללו כל הזמן.
התופעה איננה חדשה (טוענים שהיא החלה עם המהפכה התעשייתית כשהתאפשר להמונים ללמוד מה קורה בארמונות האצולה), אך היא מתעצמת ככל שגדלים האמצעים להציץ לחייהם של אחרים. ונשאלת השאלה מה קורה לנוער האם הם בחרדת החמצה מתמדת? לדעתי מדובר כיום על מונח אנכרוניסטי. בכל המחקרים האחרונים שקראתי בנושא קיים בלבול בין תחושה החמצה לנוכחות (אובססיבית) ברשתות חברתיות. המבוגרים חווים FOMO מאחר והם מחונכים על ערכים של התמדה ומוצקות (tangible) דהיינו מעריכים דברים שאפשר לגעת על פני דברים וירטואליים, ולכן הם לא מסוגלים להיות בו זמנית במספר אירועים, לעומתם הדור הנוכחי (באמצעות הטכנולוגיה) מתחבר בקלות לחוויות וירטואליות ומסוגל לעבור בקלות בין חוויות ולכן תחושה ה- FOMO הרבה פחות משמעותית. בעולם בו ניתן לקנות כל דבר בזול והוא אצלך בבית תוך 24 שעות (למעט דרך דואר ישראל) וניתן להשתתף בו זמנית במספר אירועים, הסיבה לחרדה שקיימת איננה FOMO.
הזמן האבוד
בימים אלו אני מלמד אנגלית לדרדקים, בעוונותיי אני לא מבין ב- past perfect או ב- present simple, לכן אני מבקש מכל תלמיד לקחת את הסידרה האהובה עליו בנטפליקס ודומיו ולראות את העונה הראשונה עוד פעם אחת אך הפעם ללא כתוביות בעברית. אנחנו מסכמים שבשבוע הקרוב יצפה ב 2-3 פרקים ונדבר עליהם (באנגלית). חולף עובר לו השבוע והתשובה (ללא יוצא אחד מהכלל) "לא היה לי זמן". לאחר שהתשובה הזאת חזרה על עצמה פעם אחר פעם לגבי כל מטלה קשה כקלה (כולל כאלו שחשבתי שהם אמורים ליהנות מהם), התחלתי לתהות לאן נעלם הזמן האבוד ובשיחות ניסיתי להבין מה עושה הנוער בימנו (זה לא מחקר ובטח לא מייצג, מדובר על נערים בכיתה ט' וי' שזה גיל לא פשוט, ממצפה רמון שזה מקום לא פשוט וילדים שצריכים חונך שאלו ילדים לא פשוטים ובכל אופן...).
להפתעתי שינה איננה גזלן הזמן העיקרי, רובם אפילו לא בעניין שלפשטונדה (Schlafstunde) למרות שזה היה מתבקש בימים אלו של סגר, אלו שקשה להם לקום בבוקר בדרך כלל, הלכו לישון מאוחר. גם עבודה איננה הסיבה, אמנם חלקם (הקטן) עובד, אך בדרך כלל בימי לימודים לא יותר מערב אחד בשבוע. אולי חברים? מפגשים עם חברים אף הם נדירים, ונפגשים למטרה מסוימת (לדוגמא לשחק כדורסל), מעניין שרובם לא היו אצל רוב חבריהם בבית מעולם. כשאני שואל על שיעורי בית או עבודות עבור בית ספר אני נתקל בגיחוך מבטל. מה נשאר? מסך!!! משחקי מחשב, טיק טוק, יוטיוב וכדומה. וכאן חיכתה לי הפתעה - למעט אחד שסיפר שהוא שעות בטיק-טוק אף אחד לא הודה שהוא מבלה הרבה שעות מול המסכים (וזה בניגוד לכל מחקר שאני מכיר לגבי כמות השעות שצעירים מבלים מול מסכים), הם מתכתבים המון אבל זה נעשה תוך כדי דברים אחרים, ואני חייב להודות שלא קיבלתי את התחושה שזה גנב הזמן העיקרי.
אז מה כן – אין לי תשובה, אין כאן תנועות נוער, למתנ"ס או חוגים לא הולכים בגיל הזה, ספורט כמעט ולא עושים – מה נשאר? לבהות באוויר?
עוד לא התייאשתי אני ממשיך לחפש את הזמן האבוד.
לא אחריותי
בחודשים האחרונים אני מלמד במצפה רמון בעיקר ילדים מתוכניות 'אומץ' (ילדים מאותגרים ממגוון סיבות) וזאת חוויה מעוררת השראה ומתסכלת כאחד. המתסכל אותי ביותר הוא חוסר לקיחת האחריות של התלמידים בעיקר בנושאים שעל פניו מעניינים או אמורים לעניין את התלמיד. לדוגמא פגשתי תלמיד שרוצה להתקבל לנבחרת ספורט ויש לו את הכישורים המתאימים אבל לא לוקח אחריות על התהליך שאמור לגרום לו להתקבל לנבחרת (פגישה עם המאמן, מבחן קבלה...). אודה שיש לא מעט נושאים לא פשוטים באזור, אבל כאיש ניצוצות שמנסה לחנך לפעילות מתוך מוטיבציה פנימית, חוסר לקיחת אחריות הוא המתסכל ביותר.
משה שנר במאמרו "
הסיבה שאני מתוסכל הוא שלמעשה הגישה הנוכחית שרווחת בלא מעט בתי ספר (בעיקר עם תלמידים מאתגרים) היא לא לוותר על התלמיד, אם הוא לא קם בבוקר, להגיע אליו הביתה ולהעיר אותו, אם הוא לא לומד לבחינה לתת לו ציון עובר בכל אופן ('מבחני הצלחה' מינימום ציון 80), אם הוא לא מבצע מטלה, לחזור עליה בתקווה שאולי בפעם הבאה הוא יבצע אותה. הבעיה היא שהגישה הזאת (למרות יתרונותיה הברורים) מעצימה את חוסר לקיחת האחריות של התלמיד.
האיגרת הזאת היא בהשראתו של תלמיד כיתה י' שאני חונך שלא התעורר בבוקר לבית הספר, לאחר שהתקשרתי אליו והערתי אותו הוא ביקש שאחכה לו שעה, כאשר אמרתי שלא אחכה, הוא ענה "אני מצטער זאת לא אשמתי, פשוט קשה לי לקום בבוקר".
המוח היצירתי
עד כמה שאנחנו יודעים היום, אבולוציה מתפתחת במהלך מיליוני שנים של מוטציות מקריות, כיצד ניתן להסביר אם כך את העובדה שיש לנו במוח מקום שיודע לפענח אותיות? הכתב הומצא לפני 5,000 שנים ורק במאות האחרונות הפך לנחלת הכלל. בבדיקות fMRI הסתבר שלכל אדם ולא חשוב אם הוא קורא כתב אותיות כמו עברית או כתב ציורים כמו סינית מופעל אותו מרכז שמפענח אותיות. איך התפתח מרכז כזה במהירות כה גדולה.
מכנים את התופעה הזאת "פרדוקס וואלאס", אלפרד וואלאס תהה כיצד התפתחנו כה מהר בנושאים מסוימים למשל יכולת מתמטית, או קריאה וענה שזאת כנראה יד האלוהים שראה את הנולד. היום מאמינים שזה קשור ליכולות זיהוי עצמים (נמר, מחשב, אשתי), מאחר ויש אין סוף גופים שכאלו שנצפים מאינסוף זוויות ומצבים, המח שומר ייצוגים. וכמו שאנחנו מרכיבים כל מילה בעזרת 22 אותיות כך המוח יודע בעזרת ייצוגים בודדים לזהות כל עצם. אם כך המנגנון קיים לצרכים אחרים וכעת (בגיל צעיר) עלינו לאמן אותו כדי שידע לזהות גם אותיות ולא רק נמרים. (מתוך: עין הנפש – אוליבר סאקס)
ומכאן אקפוץ ליצירתיות? כמו ידיעת קרוא וכתוב, הצורך ביצירתיות (וערכים נלווים כגון סקרנות, ביקורתיות ועצמאות) היה שמור לאורך הדורות למתי מעט, רוב האנשים חזרו אחרי מסורות שלמדו מאבותיהם (תזהר מהנחש, אפשר לאכול את הפטרייה הזאת, ככה מתקנים גדר), לא ציפו מהאדם הממוצע להפגין יצירתיות. עד היום חלק גדול מהחינוך שלנו מתבסס על אותם ערכים: צייתנות, קונפורמיות, דייקנות וכיוצא באלו. אלא שהעולם משתנה וכמו שידיעת קרוא וכתוב איננה נחלת בודדים כך גם הצורך ביצירתיות הופך לצורך בסיסי ויתכן שבדומה לייצוגים, יש לנו מנגנון מובנה ורק צריך לאמן אותו מגיל צעיר, אולי זה מה שעשו היהודים לאורך השנים בעזרת לימודי גמרא.
היו ימים
צ'רלס דרווין כתב אוטוביוגרפיה בערוב ימיו, שפורסמה לאחר מותו. בין היתר כתב "שום דבר לא היה גרוע יותר להתפתחות שכלי מבית הספר... כאמצעי חינוכי היה בית הספר מיותר לחלוטין... אבי אמר לי, דבר לא מעניין אותך מלבד כלבים וציד עכברושים וסופך שתמיט חרפה על עצמך ועל המשפחה". ואנחנו יודעים איך זה נגמר. הנה כמה עובדות:
> בארה"ב בתוך 20 שנים התלמידים מבלים בבית הספר 20% יותר שעות, ומשך הזמן המוקדש להכנת שיעורים עלה ב- 150%
> בשנות ה- 70 בבריטניה, 80% מהילדים בכיתה ב' הלכו לבד לבית הספר, היום רק 10%
> בהולנד הורים מבלים עם ילדיהם 150% יותר זמן בהשוואה לשנות השמונים
> במדינות ה-OECD כ-30% מהילדים מבלים רק פעם אחת בשבוע או פחות מחוץ לבית
המשותף לכל הנושאים הללו הוא "מקור השליטה הפנימי" של הילדים הולך וקטן, כלומר הם מרגישים יותר ויותר שחייהם נקבעים על ידי אחרים (וגם על זה יש מחקר מארה"ב שנעשה בשנת 2002 ומראה שרוב הילדים מרגישים פחות שליטה יחסית למספר עשורים קודם לכן).
המשמעות היא שבאופן שיטתי אנחנו במו ידינו (הורים ומערכת החינוך) מחניקים את ההנעה הפנימית של ילדינו, אין זמן לשחק, לחקור, להסתקרן, להתנסות, ליצור... להנות. אפשר גם אחרת לדוגמא ביפן תלמידי כיתה א' מגיעים בעצמם לבית הספר – גם אם צריך לנסוע ברכבת, בפינלנד אין שיעורי בית ולימודים מוגבלים למספר קטן של שעות...
מה יקרה אם ניתן לילדים להשתעשע בחוץ ללא השגחה הורית, שייקחו סיכונים וישהו גם מחוץ לקווים, יבחנו וינסו... ישחקו!
לחשוב הפוך
מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד סופה גדל צי המטוסים של ארצות הברית מ-2,000 ל- 300,000. בתוך חמש שנים הוכפל גודל הצי פי 150 בנוסף על שיפור איכות המטוסים (מהירות, כוח נשיאה, מרחק וכדומה). במהלך המלחמה נפגעו לארה"ב מעל ל- 50,000 מטוסים ולכן נעשה מאמץ לשפר גם את שרידות המטוסים, לשם כך אספו את כל הפגיעות במטוסים שחזרו ממבצעים וסימנו את החלקים במטוס שהם פגיעים יותר ואותם כדאי למגן (לדוגמא קצה הכנף), נשמע הגיוני? ובכן לא ממש! סטטיסטיקאי בשם אברהם וולד טען בדיוק ההפך מאחר והנתונים הם של מטוסים ששרדו (וחזרו לבסיסם) רצוי למגן דווקא את החלקים האחרים שכן יש סיכוי שמטוס שנפגע בהם לא חזר. כאן.
גם במערכת החינוך יש תוכניות לחיזוק ומטבע הדברים הן מתמקדות בקצוות: בחלשים (מעוטי יכולת, פריפריה, בעלי מוגבלויות ...) ובחזקים (מחוננים, מצטיינים...) וזה בא על חשבון מרכז עקומת הגאוס, כ- 80% מהתלמידים, אשר מקבלים במקרה הטוב, טיפול ממוצע.
בנושא חיזוקים אני רוצה להעלות שאלה לא פופולארית (שאין לי עליה תשובה טובה), האם אנחנו משקיעים במקום הנכון? במה עדיף להשקיע בקצוות או באמצע.
סטטיסטית לרוב המוחלט של ההורים יש ילד באמצע העקומה (למרות שרובינו בטוחים שהם מגדלים גאונים), כך שהאינטרס של הרוב הוא שישקיעו במרכז העקומה ופחות בקצוות, האם השקעה במצטיינים נדרשת בכלל, יתכן שהם יהיו מצטיינים גם בלעדי מערכת החינוך. ומה לגבי החלשים האם באמת השקעה (פי 4.5 מתלמיד ממוצע) מקדמת אותם במידה מספקת. אם הייתה חלוקה שוויונית בין כל התלמידים, תלמידים באמצע העקומה היו מקבלים תקציב הגדול ב- 30% יחסית למצב היום. אז איזה חלק במטוס כדאי לחזק? ולסיום סיפור – למשרד החינוך יש תוכנית בשם אמירים שמיועדת למחוננים ומצטיינים, מדובר על תוכנית שמיועדת ל-5% העליונים (ביכולות למידה). בבית הספר שבו אני מלמד אין מספיק תלמידים המוגדרים כמחוננים ולכן הוחלט להפעיל את התוכנית עבור "תלמידים נלהבים" כאלו שאינם מחוננים אבל אוהבים ללמוד דהיינו מאמצע העקומה.
ספרים רבותי ספרים
אני תולעת ספרים גאה. את רוב הידע שלי על העולם אני שואב מספרים, לא רואה טלוויזיה, לא שומע רדיו, לא קורא עיתונים ומשוטט ברחבי המרשתת רק כשצריך, אבל לא תתפסו אותי בלי ספר (בדרך כלל כמה יחד). גם על חינוך אני לומד בעיקר מספרים וגיליתי תופעה מוזרה ספרים בחינוך הם יצור נדיר! לדוגמא באתר הספרים המקוונים "עברית" יש כ- 30 סיווגים כולל רוחניות ורומן ארוטי, אבל אין חינוך, וגם אין תת-סיווג לחינוך... גם חיפוש לפי מילה (דהיינו כל הספרים שמכילים את המילה חינוך על הכריכה) מניב שלל עלוב. כנ"ל באתרים אחרים כגון סטימצקי, דורון ספרים, ספריאפ (על כולם אני מנוי). אפילו במכון מופ"ת שם קיימת ספריה עשירה בתחום החינוך כמות הכותרים החדשים מאכזבת למדי. בהתחשב בכך שחינוך הוא תחום כה רחב, תהיתי מדוע קשה לי למצוא ספרים בתחום.
תאמרו מי בכלל קורא היום ספרים, ובכן בישראל מעל 20% מהבוגרים (גיל 16-65) קוראים כל יום ומעל ל- 40% קוראים לפחות פעם בשבוע (גבוה ממוצע ה- OECD), ורק 30% לא קוראים בכלל ספרים.
בישראל 170 אלף מורים ועוד 1.8 מיליון תלמידים דהיינו מעל למיליון הורים. זה נראה פלח שוק עצום (אני מנחש שגדול יותר מפלח השוק של ארכיאולוגיה ופילוסופיה) מדוע הם לא מייצרים ביקוש. יתכן שחינוך לא לומדים מספרים, או שההורים לא מתעניינים בתיאוריות חינוכיות ואולי כולם חושבים שהם יודעים הכל על חינוך או שמספיק ספר אחד טוב בנושא חינוך (אמא שלי גידלה אותי על פי ד"ר ספוק). יתכן שהסיבה בכלל נמצאת בצד של כותבי הספרים, דהיינו קשה לחדש בתחום החינוך ולכן קשה לכתוב ספר עבורו. או שאנשי חינוך לא יודעים לכתוב ספרים 😊...
בכל מקרה אם אתם מכירים ספריה טובה בנושא החינוך – ספרו לי.
מבחני פיזה
למרות שאני לא מת על מבחנים שבוחנים הישגים בחינוך, יש נושא ששווה להתבונן קצת יותר לעומק שעולה ממבחן פיזה האחרון (2018). מהמבחן עולה שישראל נמצאת במקום ה – 10 או במקום ה- 74 תלוי איך סופרים. מקום עשירי במדעים ממקם אותנו מעל ניו זילנד, יפן ונורבגיה, לעומת זאת מקום 74 (מתוך 79) ממקם אותנו במדעים מתחת למרוקו ולבנון. תוצאות דומות נקבל גם בקריאה ומתמטיקה. אגב בממוצע של כל המבחנים ישראל בדיוק באמצע, במקום ה- 40 (מתוך 79)
נשמע שאני מדמיין את התוצאות הללו, ובכלל איך אפשר להיות במקום ה-10 וה-74 בו זמנית באותו מבחן? ובכן המקום העשירי שייך לתלמידים היהודים (ללא חרדים) בעוד המקום ה- 74 שמור לתלמידים הערבים. כתוצאה ישראל ממוקמת במקום הראשון והלא מחמיא בפערים בין התלמידים החלשים והחזקים.
מה יכולות להיות הסיבות:
> דבר ראשון שעולה לראש הוא כסף - אם נתבונן בתקציב (פר תלמיד) נראה שאכן תלמיד בממלכתי דתי מקבל תקציב הגדול ב- 30% מתלמיד בממלכתי רגיל ו-60% יותר מתלמיד בממלכתי ערבי. מאידך בחמש השנים האחרונות גדל משמעותית (מיליארדי שקלים) התקציב לחינוך במגזר הערבי אך הפערים בבחינות רק הלכו וגדלו (מפער של 90 נקודות ב-2012 לפער של 150 נקודות ב-2018). אם לא כסף אולי מורים
> מורים – אני תמיד מטיל את האחריות על המורים אבל מעמד המורה במגזר הערבי גבוה מאשר ביהודי ויש בו עודף של מורים. לא מצאתי מחקר בנושא אבל אני חושד שהמורה הממוצע במגזר הערבי טוב יותר מהמקביל לו במגזר היהודי. אם כך מורים כנראה אינם הגורם לפער, אולי הערבים פשוט לא מתאימים ללימודים
> גזענות – אז איך נסביר את העובדה שהמגזר הערבי בישראל נמצא מתחת לכל מדינות ערב שנבחנו ? נראה שגם זאת לא הסיבה כנראה.
נגמרו לי התשובות, אולי לכם יש רעיון?
זמן חינוך
אתמול גיליתי במפתיע שהיה יום ראשון (אם הייתי צריך לנחש הייתי אומר שיום חמישי). השהות בבית בלי מחויבויות הקשורות בלוח השנה גרמה לי לאבד את מניין הימים.
מערכת החינוך מאז הקמתה הינה תלויית זמן. דהיינו כיתה א, ב... י'ב, הלימודים מתחילים בשעה שמונה ומסתיימים בשעה אחת, בשעה הראשונה לומדים חשבון, הפסקה של עשר דקות, שיעור מוזיקה וכן הלאה.
סארסון, רפורמטור בחינוך, מדבר על סדירויות, דהיינו תהליכים שחוזרים על עצמם בלי שאנחנו חושבים/ מודעים עליהם. לדעתו כדי לעשות שינוי במערכת החינוך עלינו להבין ולטפל בסדירויות.
הבעיה בסדירויות שאנו כה רגילים אליהם עד שאנחנו לא מבחינים בהם... ואז מגיע וירוס וחושף אותנו לסדירויות של מערכת החינוך (נכון יותר לחוסר הסדירויות) למשל:
> המורה והתלמיד לא באותו מקום - למידה מרוחקת
> לא באותו זמן - למידה אסינכרונית
> לא באותו תפקיד - האחריות ללמידה לא רק על המורה
> אין משמעות לשעון או ללוח השנה - ערים בלילה ישנים ביום
> חלק גדול מהמקלות (בניגוד לגזרים) לא קיימים - להרחיק תלמיד (detention)
> והמעניין מכולם אם עד כה ניסינו לצמצם זמן מסך כעת אנחנו מעודדים אותו וכל המרבה הרי זה משובח.
הקורונה מאיצה תהליך קיים של טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי למרחב המקצועי. והיה ניתן לצפות שתקופה כזאת תכין אותנו לעתיד וכשנחזור לשיגרה מערכת החינוך תהיה יותר מותאמת למאה ה-21. לצערי לדעתי הפרטית שום דבר מזה לא יקרה, לכשנחזור לשיגרה נחזור להרגלים הישנים עם התה והלימון והספרים הישנים.
בגנות הייאוש
הדעה הרווחת היא שמערכת החינוך מיושנת ולא נוטה לאמץ טכנולוגיות חדשות, אבל אם נבדוק לעומק נגלה שהאמת הפוכה, מערכות החינוך (בעולם), נוטות לאמץ טכנולוגיה עוד בטרם בשלה, ומתייאשת מוקדם מידי. לדוגמא (הנתונים מארה"ב – אך נכונים לרוב העולם):
> השימוש בסרטי קולנוע בחינוך החל בארה"ב בשנות העשרים של המאה שעברה, כאשר הסרט היה אילם, בשחור לבן, באיכות ירודה ועם מקרנים שנוטים להתקלקל, נעשו השקעות עתק בטכנולוגיה שנפסקו בשנות הארבעים-חמישים עוד בטרם הטכנולוגיה הגיעה לשיאה.
> השימוש בטלוויזיה לחינוך החלה בשנות החמישים כאשר הטלוויזיה היתה בשחור לבן, על מסכים קטנים ויקרים, השימוש הופסק בשנות השבעים-שמונים הרבה לפני בשלות הטכנולוגיה.
> השימוש במחשבים בחינוך החל בשנות השמונים, ללא אינטרנט, גרפיקה פשוטה, וללא אפליקציות. וההשקעות בתחום הופסקו בתחילת המלניום, עוד בטרם בשל התחום.
המשותף לכל הדוגמאות הללו ולאחרות הוא שהשימוש החל והסתיים טרם בשלה הטכנולוגיה, אפילו בשיא השימוש של כל אחת מהטכנולוגיות, השימוש לא היה יותר מ- 5% מזמן הלימוד, בכולם הושקעו סכומי עתק וכולם לא השאירו זכר לאחר תום השימוש בהם.
האם ניתן להסיק מהללו לגבי לימוד מקוון?
בשונה מהדוגמאות לעייל מדובר על תחום שמיועד ללימוד בלבד, אך גם בו השימוש החל הרבה לפני שהתחום הבשיל, הושקעו בו סכומי עתק, נעשה בו שימוש מועט וכנראה שנתייאש ממנו מהר מידי.
אני קורא לחמשת קוראי הפוסט הזה, אל תתייאשו, תמשיכו לנסות, יש לטכנולוגיה המון מה להציע ועוד המון מקום להתפתח. אל ייאוש!
ידע כללי
אפריל 29, 2011
כשהייתי בכתה י"ב (לפני המון שנים), ראיינו בטלוויזיה שני ילדים מהכיתה שלי (לפחות כבר הייתה אז טלוויזיה), שאלו אותם מי היה דב שעל שמו נקרא "שדה דב", הם לא ידעו. שוד ושבר. זה היה אות קלון לבית הספר שלי (שגם ככה לא סבל מתדמית היסטרית – הרי הוא קיבל אותי כתלמיד). מנהל בית הספר קרא להורים של הבורים לשיחה, המחנך הטיף בשיעור חברה על חשיבות הידע הכללי והנושא הועלה בעצרת הבוקר עם המוטו שככה זה מתחיל והשלב הבא יהיה גניבה, סמים ורצח.
אגב דב הוז היה מראשי ההגנה, הקים את חברת "אווירון" שהייתה כיסוי לחברת התעופה של ההגנה (את זה אני זוכר מאותם ימים עגומים בהם היינו צריכים להתגנב לשכונת מגורינו מאחור מהבושה).
נניח שהראיון היה נערך היום, הרי הסיכוי למצוא נער בשמינית שיודע מי היה דב הוז שואף לאפס וזה אולי ברור, אך להערכתי הסיכוי גם נמוך למצוא נער שיודע מי היה בן גוריון (ההוא שעל שמו נקרא נמל בן גוריון). אבי קרוב לוודאי היה מצקצק בלשונו ומסמן עוד וי ברשימת הסימנים שהדור של היום הולך ומתדרדר. ואני לעומת זאת טוען שככל שיעבור הזמן אדם יצטרך פחות ידע כללי. כבר היום בלחיצת שני כפתורים אני יכול לספר לכם על דב הוז יותר ממה שהוא עצמו ידע על עצמו. בעתיד הלא רחוק המחשב יבין מקונטקס השיחה שלי (או מניתוח המחשבות שלי) שאולי אזדקק לנושא, יחפש עבורי, יסכם את ממצאיו וידווח לי (ישירות לאוזן) לכשאבקש. אם כך מדוע שאטרח ללמוד את העובדות הללו בע"פ. אני לעומת זאת מעדיף לדעת על ליידי גאגא, עליה אני קורא, מתעניין, חוקר, מתכתב עם אחרים ועליה אני יודע את כל מה שניתן לדעת (אגב אני לא לבד, בפייסבוק של ליידי גאגא חברים 32 מיליון אנשים בעת כתיבת הפוסט הזה).
האם יש ידע שהוא מינימלי, שבלעדיו אדם נחשב בור, שבלעדיו אדם לא יכול לתפקד (לדוגמא לוח הכפל או מה כתב ביאליק). התשובה היא שאני לא בטוח. לוח הכפל לדוגמא, ניתן היום לדעתי להסתדר עם לוח החיבור (עד 10), מעבר לזה שולפים מחשבון. לצערי (או לשמחתי) אני לא מצליח להעלות ולו נושא אחד שהוא חובה.
זה לא שאני חושב שהשכלה היא לא דבר חשוב. מה שאני יוצא נגדו הוא המונח "ידע כללי". יש אנשים שחשוב שתהיה להם השכלה רחבה (לדוגמא מראיינים בטלוויזיה), אך יש אנשים (והם לא פחות משכילים) שיש להם השכלה צרה אך מאד עמוקה. הם לא יודעים מי היה בן גוריון אך יודעים להסביר את תורת הקוונטים על בוריה או לדבר על מוצרט ויצירותיו בפירוט בלתי נדלה. ואם הם זקוקים לדעת מי זה בן גוריון – הוא נמצא במרחק שתי לחיצות מהם.
הולך ופוחת הדור?
אפריל 14, 2011
דקארט, פילוסוף מהמאה ה-17 מנסה להוכיח שיש אלוהים, אחד הטיעונים שלו, שלא יכול להיות שיש יצור שהוא טוב יותר מיוצרו. כנראה שזאת גם ההנחה של גיטל של טשרניחובסקי שטבע את המושג "הולך ופוחת הדור". כל דור מנסה באותות ובמופתים להוכיח שהדור הבא שאותו הרה, הוליד, גידל וחינך בהכרח יהיה פחות טוב ממנו ומביא תילי תילים של טיעונים והסברים, מדוע עדיף לשחק עם החברה בשכונה מאשר לבהות בטלוויזיה, איך נעלמו ענקי הדור ובמקומם ירשו את הארץ חבורת מסוממים, מכורים למסך ומרותקים לאח הגדול (אני חייב להסכים שיש משהו בנקודה האחרונה).
במסגרת מחקר שאני עורך היה צורך בעשרה בני נוער מתנדבים. ניסינו לרתום לפרוייקט מנהל בית ספר תיכון יוקרתי בתל אביב, הברנש ניסה במשך שעה לשכנע שהנוער של היום יעשה מה שיעשה רק אם ירוויח מכך משהו וזה לא מה שהיה פעם... אני כמובן אינני מנהל בית ספר, ואיני מבין דבר וחצי דבר בנוער ובצרכים שלהם אך לדעתי הנוער היום לא רק שאינו הולך ופוחת אלא הולך ומשתפר, יותר רציני, אכפתי ומשקיע מהדור שגידל אותו ויוכיחו זאת כמות השעות שמשקיע הנוער בפעילות שאינה מביאה תגמול ישיר. תנועות נוער, התנדבות בעמותות, מגן דוד אדום, מכבי אש, לימוד בכיתות מחוננים, שנת שירות, השתתפות בחוגי העשרה, כתיבה עבור ויקיפדיה, והשתתפות בפורומים על כל נושא שבעולם.
להלן מספר דוגמאות:
- עמותת כנפיים של קרמבו מאפשרת לנוער עם צרכים מיוחדים לחוות פעילות א-פורמלית, לעמותה סניפים ברחבי הערץ ומאות מתנדבים, כולם נערים לפני צבא, שמגיעים אחת לשבוע על מנת לתת שעה של נחת לילדים המיוחדים. יש בארץ מאות עמותות וארגונים שמופעלות על ידי נוער כגון: נוע"ם – נוער מתנדב בחולון, נמל"ה – נוער מתנדב למען בעלי חיים, אוזן קשבת – בני נוער שומעים לעזרת חרשים בבאר שבע (בבאר שבע יש 65 פרוייקטים המערבים נוער בהתנדבות), במד"א לבדה מתנדבים כ- 6,000 בני נוער (גילאי 15-18) ומשקיעים כמיליון וחצי שעות בשנה.
- רוב הכותבים את הערכים בויקיפדיה הינם צעירים (עד גיל 25). שמם אינו מופיע בשום מקום ואף אחד לא משלם להם עבור עבודתם. הם משקיעים שעות בחיפוש וכתיבת הערכים, באיכות גבוהה ללא שום תמורה. ויקיפדיה הינו האתר הנצפה ביותר בעולם אך בנוסף יש אין ספור פורומים, קומונות ובלוגים בנושאים שמעניינים צעירים כגון: "נועם פנחסוב" (אין לי מושג מי זה אבל כל הכותבות מתחת לגיל 19), "אביב גפן", "אהבה בגיל ההתבגרות", "תאומים ושלישיות" או "בין תיכון לצבא", חלקם מאד רציניים, בהם צעירים מביאים מהידע שלהם וחולקים אותו עם אחרים בדרך כלל בצורה אנונימית.
- כל שנה מתנדבים אלפיים בוגרי תיכון (המספר מוגבל על ידי צה"ל) לשנת שירות (ש"ש). עוצרים לשנה את המירוץ למיליון בתנאים ירודים, כמעט ללא מימון ובמקומות לא פשוטים.
- במחקר שנערך בקרב בנות אולפנא בנוער ציוני דתי עלה כי התופעה הגורפת ביותר בקרב בנות אלו הייתה ההתנדבות והתרומה.
סה"כ בישראל יש כ- 300 אלף תלמידים בגיל תיכון ברור שלא כולם מתנדבים אבל אפילו אם מדובר על 10% בלבד (רק בתנועות הנוער יש יותר מ- 30 אלף פעילים בגיל תיכון) מדובר על כמות פנטסטית של דור משובח.
התחלתי בדקארט ולכן אסיים גם בו, תנועת הסינגולריסטים טוענת שבתוך 20-30 שנה המחשב יהיה חכם יותר מהאדם שיצר אותו וצריך להיערך לכך. אם זה אכן יקרה, זאת כנראה תהיה ההוכחה שניתן ליצר יצור שחכם יותר מיוצרו.
"מקצוע" – איזיק אסימוב
September 9, 2011
יש ספרים שנחרטים במוחך לעד, כזה הוא הסיפור "מקצוע" של אסימוב מתוך "מחר כפול תשע". קראתי את הסיפור לאחרונה לפני 35 שנים בערך ומאז אני מספר אותו לכל מי שמעוניין לשמוע.
אסימוב מתאר עולם בו ניתן ללמוד רק על ידי החדרת מידע ישירות למוח. לדוגמא, בגיל שמונה משתילים בילד את יכולת הקריאה. המערכת גם מאתרת מה המקצוע אליו אתה מתאים ומשתילה לך את הידע הדרוש והנה אתה "טכנאי שרברבות מוסמך". בעולם כזה האנשים מאבדים את היכולת ללמוד, לא עולה על דעתם כלל שניתן ללכת ולחקור את העולם הסובב אותם בעצמם. זה לא שהם אדישים לגורלם, להיפך, יש להם שאיפות והם רוצים להתקדם, ועושים מאמצים להגיע לכוכבים בעלי איכות גבוהה, אך הכל נעשה במסגרת הסלילים שזמינים עבורך.
איך עולם שכזה מתקדם? קיימים מעט מאד אנשים שיש להם את התכונה לחקור את סביבתם (גיבור סיפורנו הוא אחד שכזה), את האנשים הללו לא מלמדים מקצוע אלא נותנים להם ספרים, מכניסים אותם לכיתות (מול מכשירי טלוויזיה – לא לשכוח שהסיפור נכתב בשנות החמישים) ומאפשרים להם לקלוט השכלה, עקב בעקבות אגודל, בעצמם. קומץ האנשים הללו הם אלו שמובילים את התפתחות העולם.
אני אישית חושב שהעולם הולך בדיוק בכיוון ההפוך, דהיינו מאחר וכל הידע יכול להיות נגיש כל הזמן לכולם, והיות ורוב העבודה תתבצע על ידי מכונות, לא יהיה צורך בשרברבים, כל שנשאר לך לעשות הוא לנסות להוסיף את הייחודיות שלך. בהחלט יתכן שיהיו כאלו שיסתפקו במה שיש, בדיוק כמו שיש היום כאלו שרק צופים בטלה-נובלות, אך רוב האנשים ינסו ליצור את הייחודיות שלהם על ידי פיתוח של נושא שמעניין אותם - צילום, פיזיקה גרעינית, גידול צמחים, בישול או טיפול בסוסים.
תוספת משנת 2023 – שלוש שנים לאחר שנכתב הפוסט הזה הקמנו את "ניצוצות", עמותה שעיקר עיסוקה לעזור לנערים ונערות למצוא את הניצוץ שלהם.
עולם הולך ונעלם - התרפקות על העבר
April 21, 2011
אמר סימור פפרט (ממציא שפת לוגו) ש"פסנתר לדעתנו לא מקלקל את המוזיקה מאחר והפסנתר הומצא קודם זמננו". זאת אומרת שטכנולוגיה בראשית דרכה, יש סיכוי טוב שתיתפס על ידי האדם כמשבשת. בשלב מסוים הטכנולוגיה הופכת ל"טבעית" וברור שהיא חלק מחיינו. המצאות חדשות גורמות לנו לחפש סיבות מדוע לא להשתמש בהן (מנוון, מסרטן, לא נוח, מגוחך, מכוער...). ברוב מדינות אירופה מעדיפים עדיין להשתמש ברכב ידני, בכל מדינות העולם מתעקשים ללמוד בעל פה את לוח הכפל.
האדם מיצר טכנולוגיות שבתורן משנות אותו בדרכים עלומות, לדוגמא, הטלפון הנייד. בעקבות היכולת לתקשר בכל מקום ובכל זמן עלתה האינטנסיביות של הקשר בין הורים לילדיהם (בבית הספר, בצבא או בניו זילנד) וזאת ללא קשר האם מדובר בתקשורת אינפורמטיבית ("איפה אתה?", "מתי אתה חוזר?") או איכותית ("אהבת את המוזיקה?", "תמר נשמעת נחמדה!"). יצרנו טכנולוגיה שתאפשר לנו לדבר תוך כדי נסיעה ושינינו על הדרך גם את היחס בנינו לילדים שלנו.
מה עוד יעלם בקרוב ואיך זה ישפיע עלינו? בהתבוננות על שולחן העבודה שלי ניתן לראות שהניירת נעלמה מזמן, פעם היו שם מגשי דואר נכנס, דואר יוצא ובטיפול. הספרים מפנים את מקומם לקינדל ולטבלטים, לוח השנה מיותר (לא ברור למה יש לי אותו בכלל), מחשבון כיס אף הוא מיותר ונמצא רק מסיבות נוסטלגיות, הטלפון הקווי משמש רק לשיחות נכנסות ואף הן מעטות, המדפסת מזמן ללא דיו (נמצאת שם לשימוש כסורק לעתים נדירות). ויש עוד פריט אחד מאוד משמעותי על שולחני והוא מכונת חישוב מכאנית משנת 1930 שאני נעזר בה כל פעם שאני צריך להכפיל שני מספרים (זה לוקח קצת זמן אבל הסיפוק עצום). בקצרה כל מה שיש על שולחני, למעט הלפטופ, מיותר ונמצא יותר כקישוט מאשר כמכשיר שימושי. אני מאמין שעם התחזקות הענן אף הלפטופ יעלם (בשנים הקרובות), כל מה שנצטרך הוא מסך בעדשות או במשקפיים, אזניה ומכשיר שמבין מה אנחנו אומרים, מצביעים או חושבים. במחשבה שנייה שולחן העבודה עצמו הוא ארכאי שכן ילדי עובדים ולומדים בדרך כלל בישיבה על המיטה או על השטיח וזה ברור שכן רוב השינויים מתחילים אצל הנוער. להלן מספר דוגמאות למגמות קיימות שישפיעו עלינו (ללא שיפוט אם זה טוב או רע): העלמות הספר (עם הדפים והכריכה) כשלעצמה לא ממש משנה אותנו, אך אם נקשר זאת לאינטרנט ויוטיוב תעלם היכולת לקרוא ספר באורך מלא והיכולת להתרכז לאורך זמן; המרת דיבור לטקסט - נאבד את הצורך לכתוב; יכולות תרגום משופרות ואונליניות – אין צורך בלמידת שפות; יכולות חיפוש סמנטי - נאבד את היכולת לבחור בין מספר רב של אפשרויות.
מהדוגמאות הללו עולה לכאורה שבעתיד הקרוב האדם לא ידע להתרכז, לכתוב ולקרוא, לדבר שפות ולבחור. האם זה אומר שהאדם יהיה פחות "טוב"? העבר מראה שלא כך הוא! היכולות שאנו מאבדים מפנות את מקומם ליכולות אחרות ולא פחות טובות (הרי פעם ידענו לצוד, לבשל ולספר סיפורים), כנראה יותר ויזואליות, ממוקדות וקצרות, בו זמניות והכי חשוב מתאימות יותר לאדם בעתיד.
טשטוש גבולות - מנהיגות
April 19, 2011
נשיא לשעבר מורשע באונס, ראש ממשלה וראש עיר לשעבר חשודים בקבלת שוחד, רב מועמד לדין בחשד לביצוע מעשה מגונה בתלמידיו, זמר חשוד בהעלמת מיסים במיליונים, סגן ראש עירייה חשוד באונס ולקיחת שוחד, כל זה בתוך תקופת עפעוף של ההיסטוריה.
האם אנחנו יותר מושחתים, יותר חשופים או יותר משועממים? משה דיין שהיה נערץ על העם על כל גווניו ורבדיו, גנב עתיקות בחוצות העיר; ספיר ניהל את המדינה בעזרת צייטלך שהיום כל אחד מהם בנפרד היה גורר אותו לחקירה; כור הקונצרן ששלט בכלכלה הישראלית הגיע לסף פשיטת רגל מבלי שחיפשו אפילו אשם אחד. ולא דיברנו על ידלין, אלבין ולוינסון - פרשות שהיום היו מחזיקות מעמד במקרה הטוב סוף שבוע ובזמנן מלאו את העיתונים במשך חודשים.
הגבול בין המנהיג להמון מיטשטש, היכולת לשלוף שלד מארון שכבר מזמן התאדה בערפילי העבר, היכולת לאסוף המון במהירות מפחידה ולהוציא אותם לרחוב, היכולת להפיץ שמועה ללא בחינת המקור או אמתותה, והיכולת לשפוט מראש נאשם גורמים לכך שאין אדם חסין, ראש ממשלה, דיקטטור חסר מורא או ידוען.
הייתי רוצה להאמין שזה יוביל לכך שהמנהיגים יתנהגו כמו שמצופה ממנהיג או שהציבור יפסיק להתעניין בפרשיות דלוחות או שיוקמו מנגנונים לבחור רק את הראויים, אך לצערי זאת אוטופיה שכנראה לא תתרחש בעתיד הנראה לעיין. סיכוי סביר יותר הוא שהאינטרנט הוריד את המורמים מעם מגדולתם והציב אותם באותה כיכר עם כל ההמונים. כעת נשאלת השאלה - מה זה יעשה להם ומה זה יעשה לנו. מחד גיסא אם המנהיג אינו מורם מעם אזי ההמון מסוגל להבין מעידה פה ושם (nobody is perfect), מאידך גיסא אי אפשר בלי כותרות בעיתונים. ואולי בכלל בינה מלאכותית תחליף את המנהיגים ? – ימים יגידו.
טשטוש גבולות – משמעות הזמן
April 16, 2011
סבא שלי היה מהנדס מים, הוא גר בתל אביב ועבד ברחובות. כל יום ראשון הוא היה עולה על חמורו ורוכב חצי יום לעבודה, ישן בשטח כל השבוע וחוזר הביתה ביום שישי - יחידת הזמן המוקצה למשימה ברציפות (יזמ"ר) – היה שבוע. היזמ"ר שלי לעומת זאת הוא דקות, דהיינו כל מספר דקות אני עובר נושא. לדוגמא, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה (כשעה), שמעתי מוזיקה, עניתי על שני אימיילים (שקפצו למסך שלי באופן עצמאי), ועוד אחד שהכיל סרטון מצחיק ביוטיוב שנשלח על ידי בני, גלשתי באינטרנט (לחפש נתונים לגבי שימוש בפרוזאק), ואם כבר גלשתי בדקתי בחדשות מה חדש עם אסאד וגיליתי שאירן מאשימה אותנו בהחדרת תולעת למחשבים שלהם, קיבלתי שתי שיחות טלפון בנושא עבודה ויזמתי שיחה אחת פרטית, וכשהמאמר לא התקדם שחקתי סודוקו.
תמהתני מה יקרה לכשבנוסף לפונקציונליות הגדלה והולכת, המכשיר הקטן הזה יהיה גם "נוח" לשימוש ולא נצטרך להסתפק במסך של רבע אינטש, אלא האינפורמציה תוקרן ישירות לעין או תופיע בצורת הולוגרמה, כשלא נצטרך לצמצם את האצבעות שלנו לגודל של ראש סיכה אלא נוכל לדבר איתו או לחשוב אליו. האם היזמ"ר ירד לרמה של שניות והכל יהיה ברצף כמו בחלום (חלום בלהות, או חלומות פז). ואולי להיפך, עם העלאת רמת התחכום שלו נוכל להאציל סמכויות למכשיר הקטן הזה, יתפנה לנו זמן "איכות" ונוכל לשבת בשקט ולעשות את מה שבאמת חשוב ללא הפרעה והיזמ"ר שלנו יעלה חזרה לשעות.
ולדעתי התשובה היא כמובן "גם וגם", גם היזמ"ר ימשיך להתקצר (תכינו סטוק גדול של פרוזק) וגם המשימות שעדיין נצטרך לבצע יהיו יותר משמעותיות עבורנו (דהיינו אולי יספיק סטוק קטן של פרוזק).
טשטוש גבולות - עבודה - פנאי
April 13, 2011
אך לפני עשר שנים, שהיתי באנגליה כחלק מקבוצת ישראלים שעבדה עם הנייטיב'ס. היה ברור שבשעה 17:01 אין אנגלי בנמצא. בחופשות הס מלחשוב על להרים טלפון בנושא העבודה וחודש לפני הכריסמס אין עם מי לדבר. לפני מספר חודשים הייתי מעורב במכרז גדול באנגליה בנושא בנקאות (הענף השמרני ביותר במדינה) והצוות האנגלי עבד במשך מספר חודשים מסביב לשעון, בסופי שבוע ואפילו בחופשת הכריסמס.
בטוחתני שהתיאור הנ"ל לא מפתיע אף אחד, את המגמה רואים מזה זמן, אנשים מפסיקים בהדרגה לחלק את הזמן ליחידות ברורות, כעת אני בעבודה, אחר כך אשחק עם הילדים ובערב אצא לבלות עם חברים. הגבולות מיטשטשים, בעבודה אתה קורא עיתון ורואה סרטוני יוטיוב להנאתך, כשאתה בטלפון יש סיכוי טוב שתוך כדי שיחה תשחק בסוליטר (או באבלס לבחירתך), תוך כדי חגיגת יום הולדת במסעדה תענה לטלפון מהעבודה, תשלח מיסרונים תוך כדי נהיגה ותענה למיילים בעודך נופש על שפת הים.
בשנת 1997 בעת חופשה בגואטמאלה, במשך שבועיים התקשרתי רק פעם אחת לילדים, לוודא שלא הזיזו לי את המדינה ואפשר לחזור לחופש. כדי לבצע את השיחה, היה צורך לנסוע לעיר הגדולה (שעה נסיעה), להגיע לבית הדואר (בשעות הפתיחה), לעמוד בתור עם עוד עשרות מקומיים (מעל לשעה), להגיע לפקידה שהקישה (על מכונת כתיבה) את הבקשה שלי לחיוג בחמישה עותקים, הפקידה עשתה סיבוב חתימות אצל הממונים והקצתה לי חמש דקות לשיחה. כל המהלך ארך כמעט חצי יום. בשנת 2007 (רק עשר שנים מאוחר יותר) היו בגואטמאלה שלוש חברות סלולר עם מעל לעשרה מיליון מכשירים. האם יש ספק שהגואטמלי הממוצע השתנה בעשור האחרון? שלא נדבר על הנופש הממוצע בגואטמלה שלא יכול יותר להנות מחופשה לא מופרעת במשך שבועיים?
המכשיר הקטן הזה שיש עליו מצלמה, מכונת כתיבה, יומן שנה, עיתון, לוח שח-מט (עם היריב מקופל קטן קטן בתוכו), טלוויזיה, מערכת סטריאו, מכונת סוליטר משומנת, קולנוע פרטי, ספריה עם אנציקלופדיה ענקית וכמעט שכחתי טלפון שמאפשר גם תקשורת באלף ואחד אופנים שונים, הפך את חיינו באופן הרבה יותר עמוק מאשר סתם מיזעור של כמה פונקציות לתוך כף היד שלנו. המכשיר הקטן הזה הצליח לטשטש את הגבולות בין כל הפונקציות של חיינו כך שקשה להגדיר, אפילו לעצמנו, מתי אנחנו עובדים ומתי מבלים.
קידמה וחינוך - טנזניה 2011
April 09, 2011
טנזניה 2011 - אין ספק, זה רק עניין של זמן עד שאפריקה "תתמערב". המחירים כבר יכולים להתחרות בניו יורק, הצעירים כבר הולכים עם ג'ינס, טריקו ומשקפיים אופנתיים, לכל בית (נידח ככל שיהיה) יש צלחת לווין, לכל אדם באשר הוא יש טלפון סלולרי (וקליטה בכל מקום), קוקה קולה קר כקרח בכל דוכן (ודוכן על כל אדם) והגברים מדברים אנגלית. זה רק עניין של זמן שגם השירות יהיה מערבי, בטיול הבא לטנזניה כבר יתקנו לך פנצ'ר עם כלים פנאומטיים ולא עם פטיש ומסמרים, המים יזרמו במקלחת ולא יהיו חלודים וקרים, הדרכים יצופו בשחור ולא בחורים, יהיה Wi-Fi במלונות והאוכל לא יהיה קר וקשה עם צבע של אתמול. כשהימים האלו יגיעו כנראה שיהיה מעניין יותר לטייל בספארי של רמת-גן.
סטודנט לחינוך (אני) יסתובב בשמורה של מסאים ולא יכנס לבית הספר? נכנסנו לבית הספר היסודי, מגיל 7 עד גיל 14, שש מאות תלמידים (625 ליתר דיוק על פי רישומי המנהל ששלף אותם בגאווה, ואף הצביע על אחוז נוכחות של 85% בחודש האחרון). המנהל יושב בחדר חשוך בגודל של שולחן כתיבה (חשוך כי אין חשמל בבית הספר, כך שברור שלא מדברים שם על תקשוב) ויודע מעט אנגלית. סה"כ עשר כיתות, שישים תלמידים בכיתה, מה שתמוה הוא שיש שולחנות רק לכשלושים תלמידים (אולי אחוז הנוכחות אינו 85% ואולי יושבים על הריצפה). דיברנו גם עם המורה לאנגלית שידע פחות אנגלית מתלמידיו אם כי דיבר במבטא בריטי מדליק. לפי הכרזות על הקיר הם לומדים אנגלית, גיאוגרפיה, חשבון וגם מיניות (או לפחות על אברי הרבייה של האדם). המורה לחשבון הדגיש שקשה מאד להסביר למסאים מה זה מספר שלילי (כאילו לצברים זה קל להסביר). ולחדשה המרעישה: עדיין יש מקומות בעולם שכותבים בהם על לוח (הקיר צבוע בשחור) עם גיר, מסתבר שיש עוד מקום לקידמה.
לא לצאת מהכלים
July 09, 2009
הסרט "האלים השתגעו" (“The gods must be crazy”) מספר על שבט בקלהרי שחי את חיו בשלווה ובשקט. יום אחד נופל מהשמים בקבוק קוקה קולה ממטוס חולף. אנשי השבט מוצאים שהבקבוק (החפץ הקשה ביותר שראו מימיהם) יכול לשמש אותם בכל פעילות כמעט - ככלי חפירה, ככלי לעיבוד עורות, כמשחק או כמכשיר ליצור קישוטים. עם הזמן קיבל המכשיר מהות וחיים עצמאיים עד שאנשי השבט החליטו להחזירו לאלוהים (סרט חובה למי שרוצה להבין את השפעת הטכנולוגיה על האדם המודרני).
"האלים השתגעו" אינו אלא משל לאופן בו כולנו פועלים בחיי היום-יום. שהרי כולנו משועבדים לכלים ולמסגרות שיצקנו בעבר אך אינם רלוונטיים עוד. אי-שם בדרך פשוט אנו שוכחים שמדובר בכלים פונקציונליים ולא בישויות עצמאיות. הדוגמאות לכך מגוונות – החל ממוסדות חברתיים המשמרים עצמם לדעת כגון בתי הספר ומוסדות שלטון וכלה בסגידה לכסף ולתשמישי קדושה.
הבה נבחן כדוגמא את לימודי המתמטיקה בבתי הספר. אדם מהשורה (שאינו מדען או חוקר) נזקק למתמטיקה ששיאה בלוח הכפל. נושאים כגון פתרון משוואות ריבועיות, אינטגראלים, דיפרנציאלים וחפיפת משולשים אינם נדרשים לקניות במכולת וגם לא במהלך חישוב המשכורת בסוף החודש. אישית אני מתקשה להיזכר מתי לאחרונה חישבתי כמה הם שש כפול שמונה ללא שימוש במחשבון. אך עם השנים הפכה המתמטיקה למשהו אחר לגמרי. לפתע הפכה המתמטיקה לכרטיס כניסה לאוניברסיטה, ככלי למדידת סטאטוס ומכשיר לפיתוח חשיבה לוגית. מכאן הקפיצה להגדרה של המתמטיקה כ"דבר" שעומד בזכות עצמו רק מתבקשת אך קרוב לוודאי מיותרת. אולי עדיף שילד כשרוני במוזיקה, במקום שיחפש נקודות קיצון על עקומות (בגרות 3 יחידות), שילמד פסנתר.
החשיבות העיקרית בהבחנה בין כלי למהות נעוצה בצורך שלנו להגדיר מטרות נכונות. האדם המודרני הוא יצור מונע מטרה. בהרבה מהמקרים אנשים, מוסדות וארגונים מגדירים לעצמם מטרות שמתייחסות לכלים ולא למהות. לדוגמא, אם התשובה לשאלה "מה החלום שלך" היא, "אני רוצה תעודת בגרות", או "אני רוצה שיהיה לי מיליון דולר בבנק" כנראה שאתה מכוון לכלי שמסווה את עצמו ולא למטרה אמתית. זה לא אומר שפשוט להגדיר מטרה אמתית, הכלים הופכים להיות מתוחכמים יותר, וקשים יותר להבחנה. אך מאחר ובכל רגע נתון אנחנו מגדירים את המטרות של עצמנו, או של הארגון בו אנו עובדים (גם אם אנחנו לא מודעים לזה), אנחנו חייבים לבחון כל הזמן שאנחנו לא מתבלבלים בין הכלי למהות. מדוע מיליארדר ממשיך לצבור כסף, למה מערכת החינוך מתעקשת שהתלמידים יוציאו ציונים גבוהים במקצועות לא שימושיים ומדוע פוליטיקאים מנסים לשכנע אותנו שחייבים לצאת למלחמה הבאה. ואולי בפעם הבאה שנעמוד בתור במשרד הפנים נבין שהפקיד פשוט שכח שהוא כלי ואולי זה יעזור לנו לא לצאת מהכלים.
הלם העתיד, חינוך - קיפאון
March 10, 2009
"הלם העתיד" נכתב לפני ארבעים שנה ואחד הנושאים הבולטים כאשר קוראים את הספר (כיום) הוא, כמה מעט השתנה בתחום החינוך בעשורים האחרונים. באופן עקרוני טוען טופלר שמערכת החינוך הנוכחית התאימה מאד למהפכה התעשייתית שכן בית הספר דומה לבית חרושת, מה שהכשיר את התלמידים לחיים. כיום, בעידן המידע, מערכת החינוך צריכה לחנך מנהיגים במקום פועלים, אנשים שמסתגלים לשינויים במהירות.
טופלר מדבר על מספר כיוונים - כולם כיום, לאחר 40 שנה, עדיין נחשבים חדשניים ונמצאים בשלבי ניסוי כאלו ואחרים: לדוגמא, חינוך ביתי; מעבר לחינוך קהילתי ז"א שכל הקהילה יכולה ללמוד בבית הספר ושבית הספר הוא חלק מהקהילה; לימוד לאורך כל החיים שמיתר את הצורך בלימוד לשם הלימוד; חידוש מעמד השולייה; מעבר לשיטות לימוד אחרות כגון משחקים, חיקוי תפקידים, אמצעים טכנולוגיים, חשיפה לחוויות; שינוי תכנית הלימודים כך שתכיל רק אלמנטים שיעזרו בעתיד, שיהיו פחות קשיחים ויותר גמישים; להכין יותר מתוכנית לימודים אחת, תשרוד הטובה יותר (כמו באבולוציה); להתמקד בשלושה נושאים : למידה, יצירת קשרי אנוש ובחירה; ללמד את התלמידים על העתיד (לא רק היסטוריה).
מדהים. אתה קורא מה נכתב לפני ארבעים שנה והזמן כאילו עמד מלכת, פרופסורים ואנשי חינוך כותבים כיום בדיוק את אותם הדברים כאילו לא עברה חצי מאה.
בחינות
March 7, 2009
כתלמיד (לא מאובחן), נחשבתי לשובב, פרא אדם או סתם "תלמיד גרוע" (תלוי במורה). באותה תקופה רוב ציוניי הושגו על ידי העתקות במבחנים והגעתי לרמת מקצוענות שכזאת שיכולתי לשנות את התשובות תוך כדי מבחן כך שהן נראו כאילו הן נכתבו על ידי.
לאחר אחת מאסיפות ההורים הקשות יותר בכיתה ו` החליטה אימי שאני חייב ללמוד ברצינות לבחינה הבאה שהייתה בגיאוגרפיה וכל חופש פסח הושבתי אחר כבוד להתכונן לבחינה. אימי בחנה אותי חזור ובחון עד ששליטתי בחומר השביעה את רצונה. בסופו של דבר נפסלה הבחינה שלי כי המורה חדווה לא האמינה שלא העתקתי ורק שיחה הבהרה רצינית של אמי עם המורה הוחזר לי הציון (היחיד עד סוף התיכון שהיה מעל 70 - אם לא סופרים ספורט).
כשהגעתי לצבא לא חשבתי שאני אמור לשנות הרגלים של שנים, הרי מטרתו של בית הספר להכין אותנו לחיים. ואכן לאחר מספר חודשים בקורס טייס תפסו אותי מעתיק בבחינה ומאחר ולא חשבתי שעשיתי משהו רע במיוחד, הודאתי במעשה בקלות שלא אפיינה אותי. לצערי קברניטי הקורס לא חשבו כמוני ונשלחתי אחר כבוד ל-35 ימי מחבוש, ולטענתם לא העיפו אותי מהקורס יען כי הייתי הראשון בקורס שנתפס בהעתקה, תמיד עדיף להיות ראש לשועלים. בסופו של דבר לא ישבתי בכלא כי פרצה מלחמת יום כיפור וקיבלתי חנינה, מאידך גם טייס לא ממש נהייתי.
ניתן לצפות שאחר חוויה שכזאת אפסיק להעתיק ולא כך הוא. בטכניון בבוחן פתע מצא אחד הסטודנטים תוך כדי בחינה את התרגיל במחברתו פתור והעביר את הדף עם הפתרון בין כל התלמידים. למזלי הייתי בין הראשונים שקיבל את הפתרון, ולכן הספקתי לבדוק את הפיתרון, לגלות בו שגיאת חישוב, לתקן את השגיאה ולמסור את הבוחן. כל הכיתה נפסלה על העתקה, אני היחיד שקיבל ציון – אכן הלימודים הכינו אותי לחיים.
בתואר השלישי כדי להימנע מלבחון את יושרי, הצלחתי לשכנע את כל המרצים שאגיש עבודות במקום מבחנים, קרוב לוודאי שהם לא הבינו מדוע אבל למזלי כולם הסכימו. וכעת אני בפנסיה ומקווה שלא אצטרך לעבור עוד מבחנים מהסוג הזה כי קשה לשנות הרגלים שהוטבעו בך בילדות.
מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול
April 13, 2009
כל ילד נשאל תמיד מה הוא רוצה להיות לכשיהיה גדול. חבריי רצו להיות רופא, או עורך דין, חלקם רצו להיות מורה או גננת, אחד אפילו רצה לעבוד באוטו זבל ולצעוק "סע....", אבל לא שמעתי על מישהו שרצה להיות מהנדס! אני רציתי להיות מהנדס! זה מאד מוזר לנוכח העובדה שלא היה בקרבתי ולו מהנדס אחד לרפואה, וכמובן שציוניי מגיל צעיר ועד בגרות לא היו מאפשרים לי להיות אפילו נהג של אוטו זבל והכי חשוב לא היה לי מושג מה זה מהנדס. אבל אני רציתי להיות מהנדס!
קשה להאמין שהוריי, שהביאוני עד הלום, הם שהחדירו ברך הנולד את התשוקה להנדסה. גם קשה לטעון שהנושא נוסף לאתוס המשפחתי בשנים מאוחרות יותר וזאת לנוכח העדות החד משמעית שבה אני מוקלט על הטייפ של מוטק`ה משיב בביטחון של תינוק שאני רוצה להיות מהנדס! אחת לתקופה, בדרך כלל לאחר אסיפת הורים, זרקה אימי את המשפט לחלל העולם תוך כדי אנחה קורעת לב "מהנדס רצית להיות? בקושי מצחצח נעליים!". באותו זמן מצחצח נעליים נמצא בתחתית הסולם של העבודות האפשריות לנער בגילי ומכאן הסקתי שמהנדס כנראה לא אהיה.
בסיום השמינית בטקס שריפת המחברות, שאותו לקחתי ברצינות שלא התאימה לי, שרפתי את כל מה שקשור בבית הספר כולל בגדי בית הספר והילקוט (תיק שדווקא אהבתי), ונשבעתי שלעולם לא אלמד יותר ובזאת נגוז לאימי סופית החלום להיות אמא של מוהנדס!
וכאן בתפנית מפתיעה מהסרטים. צבא, בגרות, מכינה, טכניון והנה אני מהנדס כפי שאמרתי שאהיה...
רק לצורך השלמות ההיסטורית, בשנה האחרונה ללימודי הטכניון הבנתי שאני לא רוצה להיות מהנדס ולמרות שגמרתי את התואר לא עסקתי מעולם במקצוע ואני עדיין תוהה - מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?
עתידנות - טכנולוגיה - הסוף ?
יוני 1, 2009
מידי פעם אני חוזר ל"פנטזיה", עיתון מדע בדיוני מעולה שיצא בארץ, ומחפש פנינים. מצאתי מאמר של גדול סופרי הג`אנר, אייזיק אסימוב, על התפוצצות אוכלוסין שנקרא "הסוף" (ללא סימן שאלה). המאמר נכתב בשנת 1970 כאשר אוכלוסיית העולם הייתה 4 מיליארד תושבים וקצב הגידול היה 2% בשנה (70 מיליון תושבים נוספים לעולם כל שנה).
אסימוב עשה אקסטרפולציה ליניארית לנתון הנ"ל (דהיינו אוכלוסיית העולם ממשיכה לגדול ב- 2% כל שנה עד סוף הדורות) והגיע לנתונים מבהילים; בקצב הצמיחה הנוכחי, לדוגמה, משקל תושבי העולם יהיה שווה למשקל כדור הארץ בעוד 1,500 שנים ובעוד 500 שנה בשנת 2,500 יהיו על פני כדור הארץ 40 טריליון תושבים (טריליון שווה אלף מיליארד). מאחר ולאסימוב היה ברור שאי אפשר להגיע למצב הזה, הציע "לעשות משהו", למשל תכנית כלל עולמית להגבלת הילודה ויפה שעה אחת קודם.
אסימוב שאל את עצמו כמה זמן יש לנו עד שהאנרגיה תכלה, אפקט החממה יכה, זיהום הסביבה יכריע אותנו או המבנה החברתי יתמוטט? ומשיב: "נראה לי, שבשנת 2000 או אף מוקדם יותר, יתמוטט לחלוטין המבנה החברתי האנושי, ובתוהו ובוהו שיבוא כתוצאה מזה ימותו כשלושה מיליארד בני אדם... וככל שהדבר נוגע לציביליזציה האנושית - זה יהיה – הסוף"
כמובן שהטעות של אסימוב נבעה מהעובדה שהניח שהגידול ימשיך באופן לינארי אלא אם העולם יתגייס לשינוי המגמה. אולם דבר מכל זה לא אירע. הגענו לשנת 2009 ועדיין לא הייתה שואה עולמית אך חשוב מכך הערכות האו"ם מצביעות על עצירה מוחלטת של הגידול עד שנת 2050 כשיהיו בעולם בסביבות 9 מיליארד תושבים.
אוכלוסיית העולם מונה כיום 6.5 מיליארד, הייתה 1.5 מיליארד בשנת 1900 ובסביבות 150 מיליון בשנת 0 לספירה. קצב הגידול במהלך התקופה הנ"ל עלה מפחות מפרומיל לפני 2000 שנה ל-2% בשנה אך בסביבות שנת 1980 שונתה המגמה והיא כעת בירידה ונמצאת כיום בשנת 2008 על קרוב לאחוז אחד (כאשר ברוב מדינות המערב – בניכוי הגירה, הגידול הינו שלילי). והמעניין הוא כי מה שעצר את הגידול הוא מה שגרם לגידול עצמו.
בטבע המערכות האקולוגיות בנויות כך שכשעולה כמות של בעל חיים מסוים (למשל טורף) נפתח תהליך תיקון-איזון "אוטומטי" וכמות החיות שהוא ניזון מהן יורדת (יש יותר מידי טורפים), ההולדה צונחת והתמותה נוסקת. בסופו של התהליך כמות הטורפים יורדת והטבע חוזר למצב המאוזן. האדם "התחכם לטבע" ומצא דרכים לעקוף את התהליך באמצעות הטכנולוגיה המסייעת לו להתמודד עם רעב, דיור, רפואה ובכל אופן קצב צמיחת האוכלוסייה יורד.
ג`ק אלול בספרו "The Technological Society" טוען שהטכניקה השתלטה עלינו ולמעשה בני האדם כבר לא מחליטים על פיתוחה, אלא שהיא עצמה (הטכנולוגיה) מחליטה על המשך פיתוחה. אם נמשיך את טענתו אזי נראה כי הטכנולוגיה שהובילה לגידול הפראי באוכלוסיית האדם בעולם היא גם זו שהפעילה את התהליך האוטומטי לתיקון-איזון.
הטכנולוגיה יצרה את העושר האישי והנוחות מחד ובלמה את תמותת התינוקות כך שאדם אינו זקוק לצאצאים שידאגו לו בזקנתו והרבה מתשומת לבו מופנה לשלבים הגבוהים בסולם הצרכים (מסלאו). במדינות המערב (שם נמצא רוב העושר) ממוצע הילודה נמצא כבר היום מתחת לשני ילדים לזוג (דהינו גידול שלילי). מאחר ולא כל העולם עשיר התהליך עדיין בעיצומו וכאמור בשנת 2050 אמור להתהפך.
נשאלת אם כך השאלה: האם קצב התפתחות הטכנולוגיה יושפע מקצב הגידול/קיטון באוכלוסייה? קצב התפתחות טכנולוגיה תלוי בצמיחת הצריכה והכלכלה העולמית. צמצום הצריכה בולם את תהליכי ההתרחבות הטכנולוגית. כך היה בכל המשברים הכלכליים במאה השנים האחרונות. החל במשבר הגדול (1929) וכלה במשבר האחרון (2008).
הארי דאנט בספרו "The Great Boom Ahead” פיתח מודל בו קשר בין גיל האוכלוסייה לצמיחתה הכלכלית של המדינה. ככל שאחוז האוכלוסייה המבזבזת גדול יותר כן הצמיחה של המדינה גדולה יותר. זאת אומרת כשיש אחוז גבוה יותר של אנשים בגיל 40 עד 50, הגיל בו אנו צורכים הכי הרבה, המדינה צומחת. בעזרת מודל זה צפה דאנט כבר בשנת 1992 את המשבר של שנת 2008 (הוא טען שזה יקרה ב- 2009 ושהמשבר ימשך הרבה שנים). הקיטון באוכלוסייה העולמית בתוספת הארכת תוחלת החיים גורמת לאוכלוסיה זקנה יותר שמביא לקיפאון בצריכה ובכלכלה שגורם לעצירת הקצב המסחרר של שינויים טכנולוגיים (הכל בגלל מסמר קטן).
אם כך, מה צפוי לנו בעתיד הקרוב? מאז ימי הירידה מהעצים והשימוש בכלים למציאת מזון התפתחה הטכנולוגיה באורח מתמיד. לעתים בקצב מסחרר (תקופת יוון ורומי) ולעתים בקצבים נמוכים. עתה, אנו נמצאים כנראה בשיאו של הגל הנוכחי אך במהלך העשורים הקרובים יתמתן המרוץ לטכנולוגיה. עדיין תצפו לרובוטים חכמים, כוח מחשוב אין סופי (במונחים של היום) ומניפולציות בגנים אך פחות קרוב ממה שחשבתם (או לפחות ממה שאני חשבתי).
EN